זוהי תביעה כספית ע"ס 623,000 ₪, אותה הגיש התובע 1, מר דוד, כנגד ששת אחיותיו ואחיו, נתבעים 1-6, בגין עלויות בנייה ו/או שיפוצים שביצע, לטענתו, במקרקעין ששייכים היו להורי הצדדים ז"ל.הנתבעת 4 עתרה, לסילוקה על הסף של התביעה שהוגשה כנגד הנתבעים בתיק זה עקב התיישנות ו/או שיהוי, ו/או מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא.
האם יש לדחות את התביעה על הסף?
סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי אורך תקופת ההתיישנות, בתביעה שאינה במקרקעין, הינה 7 שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, מוסיף וקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע.
אין לקבל את טענת התובע כי עילת התביעה קמה לו לראשונה כביכול, החל ממועד פינויו מהמקרקעין, קרי: תוך 75 יום מתאריך ה- 9.7.01, בו ניתן פס"ד בהסכמה. הרשות שניתנה לתובע במקרקעין בוטלה זה מכבר ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בתביעת הבעלות שהוגשה ע"י המנוחים כנגד התובע ואשתו,
לאחר שהתובע העביר, ללא ידיעת המנוחים ותוך הטעייתם את הרישום של המקרקעין במינהל מקרקעי ישראל על שמו וע"ש אשתו.
מקרקעין. לפיכך דין טענת התובע כי תביעתו לא התיישנה כל עוד הוא התגורר במקרקעין כבר רשות, עד למועד פינויו מהמקרקעין, דהיינו: תוך 75 יום ממועד מתן פס"ד בהסכמה, בתאריך ה- 9.7.01, להידחות. טענה נוספת אותה העלה המשיב לעניין ההתיישנות היא כי בפס"ד שבהסכמה, בו באו לידי ביטוי הסכמות הצדדים, מקופל למעשה וויתור של הנתבעים על טענת ההתיישנות.
סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע כי בעלי דין רשאים להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק. הסכמת הצדדים שאושרה בפס"ד שבהסכמה, אינה מהווה וויתור מפורש על טענת ההתיישנות מצד הנתבעת ויתר הנתבעים, אלא אך ורק וויתור על הטענה למעשה דין, בפס"ד שבתביעת הפינוי.
טענה נוספת לעניין ההתיישנות, שהועלתה ע"י התובע הינה, כי במסגרת סעיף ד’ להסכם הפשרה הודו הנתבעים בזכותו לתבוע בגין ההשקעות שבצע לטענתו במקרקעין, ובכך החל מרוץ ההתיישנות מיום ההודאה, קרי מיום ה- 9.7.01.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלהלן: " הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. סעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". על ההודאה להיות מפורשת ומלאה.
אין כלספק כי הנתבעים כופרים מלכתחילה מכל וכל בזכותו של התובע לקבלת תשלום כלשהו בגין השקעות שהוא טוען להן במקרקעין. גם מנוסח ההסכם עצמו עולה, כי הנתבעים כפרו בזכאות התובע ואשתו לקבלת פיצוי כלשהו בגין השקעות שביצעו בבית, שהרי הקפידו לציין כי מדובר בתביעה לעניין פיצוי המגיע לתובע ואשתו: "לפי טענתם", משמע שהצד שכנגד כופר בזכאות שכזו. מכאן, נראה כי לא נתקיימה הודאה מטעם הנתבעת העונה להגדרת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. ומכאן שהתביעה שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעים, לעניין הוצאות הבנייה שבוצעו במקרקעין התיישנה.
שיהוי
אין עוררין כי בהחלטת הנתבע להגיש את תביעתו שנים רבות לאחר התרחשותם של האירועים, נשוא התובענה, נגרם נזק ראייתי כבד בבוא הצדדים להוכיח טענותיהם.
במקרה דנן, תיקי ביהמ"ש המאמתים את ההליכים המשפטיים שהתקיימו בערכאות השונות והמסמכים שצורפו להם, בוערו זה מכבר, וכל שנותר הוא "פיסות המידע" שבידי הצדדים בכדי לנסות ולהאיר על התמונה השלמה.עיון בכתבי הטענות שהגישו הנתבעים מלמד, כי בפיהם טענות עובדתיות כבדות משקל בענייני הבניה והשיפוצים, אשר קשה מאוד או בלתי אפשרי להוכיחן כחלוף עשרות שנים ממועד עשיית השיפוצים והקמת התוספות.
אף לו נקבע היה שהתביעה לא התיישנה, מן הראוי היה לדחותה בגין השיהוי חסר ההסבר, ששינה לרעה את מצבם של הנתבעים.
מעשה בית דין
ויתור הנתבעים על טענת מעשה בית דין, במסגרת ההסכם מיום 9.7.01 בביהמ"ש המחוזי בת"א, התייחס ספציפית לפסיקתו של כב’ השופט שנלר בבימ"ש השלום בפ"ת, בת.א. 1504/96 ולא לפסיקתה הקודמת של כב’ השופטת שצקי בביהמ"ש המחוזי. התוצאה מן האמור, הינה כי לגבי שתי תוספות הבניה, קיים למצער השתק פלוגתא בין התובע לבין הנתבעים.
לסיכום,
יש להיעתר לבקשת הנתבעים ולהורות על דחיית התביעה על הסף לפי תקנה 101 (א’) לתקנות סדר הדין האזרחי. התובע ישלם לנתבעת 4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, בתוספת מע"מ, ולכל אחד מהנתבעים (1) (2) (3) (5) (6) סך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ, וזאת תוך 30 יום מהיום.
