במערכת היחסים בין בני זוג נשואים, על פי הדין העברי, חייב הבעל במזונותיה של אשתו. מזונות אלו כוללים קורת גג, מזון, הלבשה, קוסמטיקה, טיפולים רפואיים וכו’. זכות האישה למזונותיה קיימת לה כל עוד קיימת תקפות הנישואין, והיא פגה עם החלת הגירושין.
עם זאת, קיימות גם עילות לא מעטות לשלילת מזונות האישה כגון היותה אישה עובדת, בעלותה על רכוש, בגידה בבעלה, אי הסכמה לקיים עם הבעל יחסי אישות (כגון יחסי מין), התנכרותה לבעלה, עזיבתה את הבית מבלי סיבה אמיתית וכו’.
כאמור, הבעל חייב במזונותיה שלה אישה כל אימת שברית הנישואין בין השניים תקפה. עם זאת, במקרים נדירים יפסוק בית המשפט כנגד הבעל "מזונות גרושה" גם לאחר פקיעת הנישואין. הבעל אינו יכול לאלץ את אשתו לצאת לעבוד, על מנת לגזור שכרה ממזונותיה, ודין תורה קובע כי קיום יכולת השתכרות של האישה, אין בה בכדי לפגוע בדרישתה למזונותיה מבעלה.
- החלטה בבקשה לקביעת מזונות זמניים עבור האישה
- פסק דין בעניין חיובה של אישה לצאת לעבוד
- האישה אינה יהודייה, לא תקבל מזונות - בתה הלא יהודייה כן תקבל
- דחיית ערעור בעניין מזונות אישה
מן הדין העברי ידועה הלכה בנוגע למזונות האישה הקובעת כי האישה "עולה עם הבעל אך אינה יורדת עמו". דהיינו, אישה זכאית לחיות ברמת החיים אליה הורגלה בביתו של הבעל, גם במידה ובמקור הגיעה האישה מרמת חיים סוציו-אקונומית נמוכה. הבעל אינו רשאי לשלם מזונותיה בניגוד לרמת החיים לה הורגלה.
לדוגמא, אישה אשר הכירה את בעלה במהלך לימודיו האקדמאים כאשר גר בדירה שכורה, ובמהלך שנות הנישואין הפך הבעל לאיש עסקים מצליח ורמת החיים של בני הזוג עלתה, זכאית היא למזונות ברמת החיים אליה הורגלה במהלך חייה ולא בטרם פגשה את בעלה.
תביעה למזונות האישה תוגש לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה. בין שתי הערכאות קיימים הבדלים רבים וידוע כי לרוב מומלץ לאישה להגיש תביעותיה לבית המשפט לענייני משפחה, העורך דיוניו בהשפעת הפסיקה החילונית הליברלית.
בניגוד למזונות הילדים, אשר תביעה בעניין זה תידון בבית הדין הרבני רק בהסכמת בעלי הדין, בית הדין הרבני יקנה לעצמו סמכות לדון בתביעה בנוגע למזונות האישה, כל אימת שהיא נכרכה בתביעת גירושין.
