הנתבעת 1, הינה אלמנתו של המנוח. התובעים 1 ו- 2 והנתבעת 2 הם ילדי בני הזוג, כולם בגירים. ראשית, הגיש התובע 1 בקשה לקיום צוואתו של המנוח. בקשתו מתייחסת לעניין צוואה שהותיר המנוח מיום 9.1.97, ותוספת לצוואה מיום 12.12.01.
התוספת הנ"ל אינה מתייחסת לצוואת 1997 אלא לצוואה שנערכה לאחריה ביום 1.9.99; ברם, צוואה זו לא אותרה אחרי פטירת המנוח, והמסמכים שהוגשו לקיום הם אלה אשר נשארו. בהליך השני עותרים התובעים לצו עשה נגד הנתבעת 1, בו מבקשים מבית המשפט להורות לאלמנה להחזיר לקופת העזבון את כל הכספים שמשכה האשה בקרוב לאחר פטירת המנוח מחשבונות בנק בהם היו רשומים שני בני הזוג כבעלי החשבון.
האם יש לקיים צוואה שלא אותרה?
עובדת עריכת צוואה מאוחרת אינה מהווה כשלעצמה עילה לביטול צוואה קודמת. הצוואה הקודמת בענייננו, זו משנת 1997, מונחת בפנינו, ועל פניה הינה צוואה כשרה אשר נערכה כדין. אי לכך, צוואה זו תזכה לקיום כצוואה כשרה אלא אם כן יוכח שהצוואה בוטלה.
ביטולה של צוואה מתבצע באחת משתי דרכים: או פעולה פוזיטיבית של ביטול בהתאם להוראות סעיף 36(א) לחוק הירושה או – בהתאם להוראות סעיף 36(ב) לחוק, אם נערכה צוואה חדשה, ורק "במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת."
קראו גם:
במקרה דנן, לא הוכח בכל דרך שהיא שהמצווה ביטל את צוואת 1997 באף אחת מהדרכים האמורות: מאחר שצוואת 1999 לא הוצגה לבית המשפט ולא נמצאה, וגם תוכנה לא הוכחה, אין כל הוכחה בפני בית המשפט כי המצווה כלל בצוואה האמורה הוראה כלשהי המבטלת פוזיטיבית את צוואת 1997. ומאחר שתוכנה לא ידועה, גם אין כל הוכחה שבצוואת 1999 נקבעו הוראות כלשהן הסותרות את האמור בצוואת 1997. המסקנה המתחייבת היא, איפוא, שאין כל הוכחה לביטולה של צוואת 1997, ועל כן, אין אלא לקיימה כמבוקש.
אומנם, ידועה ההלכה כי צוואה שאבדה – חזקה עליה שהושמדה על ידי המנוח לפני מותו, בכוונה לבטלה. על בסיס חזקה זו ניתן היה להסיק כי המנוח השמיד את צוואת 1999 וביטלה, כך שגם אם כללה צוואת 1999 הוראות הסותרות את צוואת 1997 או אף הוראה מפורשת המבטלת את צוואת 1997, השמדת הצוואה של 1999 מעוררת את השאלה האם הביטול שבה, מבוטל אף הוא, או לחלופין, שהביטול נשאר בתוקף גם אם הצוואה המבטלת בוטלה מאוחר יותר. ברם לאור המסקנה שצוואת 1999 ממילא אינה מבטלת את זו של 1997 לאור העדר הוכחות באשר לתוכנה, אין צורך להכריע בשאלה הנוספת שבסעיף זה וניתן להשאירה בצריך עיון.
תוספת לצוואה שאיננה קיימת
מבדיקת הוראות חוק הירושה עולה שהמחוקק הישראלי אינו מגדיר "תוספת" לצוואה כמסמך בעל דינים שונים מאלו החלים על כל צוואה אחרת, ודינה של תוספת כדינה של צוואה רגילה. פירושו של דבר, שהגדרת המנוח את המסמך כ"תוספת" לצוואה קודמת איננה מביאה להחלת דינים אחרים מאלו החלים על כל מסמך המתיימר להיות צוואה, וקיומה תלויה כל כולה באותן דרישות פורמליות המופיעות בסעיפים 18-23 לחוק הירושה.
במקרה דנן, אין חולק בעובדה שהתוספת נערכה כדין, ועל כן אין כל עילה שלא לקיימה. אומנם, העובדה שמדובר בתוספת יכולה לעורר בעיה באשר לפרשנות המסמך, מאחר שהמנוח מגדיר את המסמך כתוספת וקושר את תוכנה להוראות הצוואה הקודמת, כך שמדובר על שני מסמכים היוצרים תוכנית משולבת ואחידה, יכולים להיווצר מצבים שבהם לא ניתן לרדת לסוף דעתו של המנוח בתוספת, וגם לא ניתן יהיה לבצע את האמור בתוספת, ללא התיחסות גם להוראות הצוואה הקודמת הקשורה אליה.
קראו עוד בתחום:
- האם היורשים יקבלו את כספי ביטוח החיים של המנוח?
- הדוד השכיר החנות בשכירות מוגנת - האם אחיינו יירש זכויותיו?
- האם בית המשפט יתיר להורים לממש צוואתו הביולוגית של בנם המנוח?
אי לכך, במקרה של אובדן הצוואה יצטרך בית המשפט לבדוק בכל מקרה לגופו האם הוראות התוספת מספיק עצמאיות כך שניתן לקיימן ולבצען גם ללא התיחסות להוראות הצוואה הקודמת. במקרה דנן, התוספת מתיחסת לפקדון אחד ויחיד בבנק, בו נמצאים כספים שקיבל המנוח בתמורה למכירת בית שבבעלותו בגרמניה, וניתן גם להבין וגם לבצע את הוראות התוספת אף ללא שצוואת 1999 תהיה מונחת בפנינו. אי לכך, מתבקשת המסקנה שניתן לקיים גם את התוספת של 2001, למרות שהצוואה אליה היא קשורה, היינו – צוואת 1999, לא נמצאה ולא תקויים.
בקשה לצו עשה
הנתבעת 1 טענה שלקראת נישואיה השניים למנוח, ערכו בני הזוג הסכם ממון, ובהסכם זה קבעו בני הזוג כי רכושה של האשה לא תהיה נתונה לאיזון משאבים אם וכאשר ייפקעו הנישואין, בעוד שאין הוראה מקבילה באשר לרכושו של המנוח. על בסיס הסכם זה טוענת האשה שגם לפי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג מגיעה לה מחצית מכספיו של המנוח, וזאת גם אם יוחלט כי הכספים שבבנק אינם משותפים לה ולבעלה מפאת דיני השותפות.
אין לתת כל משקל להסכם שנערך בין הצדדים. חוק יחסי ממון מחייב, כתנאי לתוקפו של הסכם ממון, שיאושר על ידי בית המשפט, ובמקרה דנן אין כל הוכחה לכך שההסכם אכן אושר. האשה אף העידה כי לא זכור לה כלל שהתייצבה בפני בית משפט כלשהו בעת עריכת ההסכם או בסמוך לה.
יש להורות לנתבעת 1 להגיש תצהיר מפורט תוך 30 יום שבו תפרט את מלוא הסכומים שמשכה מחשבונות המנוח, ולחייבה להעביר תוך המועד האמור את מלוא הכספים האמורים לידי העזבון, בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום פטירת המנוח ועד להעברה בפועל של הסכומים הנ"ל בעזבון.
החלת סעיף 5 לצוואה
בסעיף 5 לצוואתו של המנוח מ- 1997 נקבע כי אם האישה תטען לזכויות כלשהן בחשבונות הבנק של המנוח, היא תאבד את זכותה לרשת מכוח הצוואה. לטענת התובעים, העובדה שהנתבעת 1 משכה את מלוא הכספים מחשבונות המנוח בסמוך לאחר פטירתו, וניסתה להצדיק את המשיכות הנ"ל בטיעונים שהעלתה בבית משפט זה, מהווה הפרה בוטה של התנאי שבסעיף 5 לצוואה, ועל כן יש לקבוע כי האלמנה איבדה את זכותה לרשת מכוח הצוואה.
יש לדחות טענה זו. ראשית, אי אפשר לראות בעצם המשיכה של הכספים כהפרה של התנאי שבצוואה, מאחר שיש להחיל כאן את הכלל "אין עונשין אלא אם כן מזהירים", ובמקרה דנן, ביצעה האלמנה את המשיכות לפני שכלל ידעה כי קיים תנאי כזה בצוואה.
אי אפשר "להעניש" את הנתבעת 1 בשלילת זכותה לרשת אם הפעולה אשר על פיה מבקשים התובעים לעשות כן בוצעה בשלב בו הנתבעת כלל לא היתה ערה להשלכות של פעולה זו בהתאם להוראות הצוואה. אומנם, מאוחר יותר העלתה הנתבעת 1 טענות בפני בית משפט זה על פיהם ניסתה לבסס את הפעולה האמורה, תוך שטוענת כי קיימות לה זכויות כלשהם בחשבונות הבנק; גישה דיונית זו אכן מהווה הפרה של התנאי שקבע המצווה בצוואתו.
ברם, גם הפרה זו אינה מהווה בסיס לשלילת זכויות הירושה שלה. במקרה דנן, רשם המנוח את האלמנה כשותפה בחשבונות, ומשך השנים פעלה האלמנה בחשבונות האלה ללא מגבלות ידועות, כך שאי אפשר להגדיר את טיעוניה בקשר לחשבונות האלה כטיעונים שהועלו בחוסר תום לב.
אין להחיל על האלמנה את הוראות סעיף 5 לצוואה, ונשמרת זכותה לרשת בהתאם ליתר סעיפי הצוואה האמורה. לסיכום, דינה של התנגדות האלמנה לבקשה לקיום הצוואה של 1997 והתוספת של 2001 להדחות, ושני המסמכים הללו יקויימו במסמך נפרד כמבוקש. בנוסף, ניתן צו עשה לאלמנה להגיש תצהיר המפרט את מלוא הסכומים שמשכה מחשבונות המנוח ולהעבירם לידי העיזבון בצירוף ריבית והצמדה.
