תע (ת"א) 43073-01-12 עיזבון המנוח ח.ש. ז"ל נ' י.ק
בני זוג הותירו אחריהם צוואות הדדיות אשר היו זהות בנוסחן ונערכו באותו היום. למנוחים היו עשרה ילדים. במסגרת הצוואות, ההורים ביקשו לחלק את רכושם באופן שווה לשבעה מילדיהם, וזאת תוך קביעה מפורשות כי שלוש הבנות האחרות לא תקבלנה דבר מהעיזבון. במאי 2000, אחת מהיורשות לפי הצוואות נפטרה. בשנת 2006 האם הלכה לבית עולמה, וכארבע וחצי שנים לאחר מכן נפטר גם האב.
קראו עוד בתחום:
- תביעה של ילדיה של אשה שנפטרה נגד הטוענת להיות ידועה בציבור של בעלה המנוח
- האב נפטר לפני שירש את אימו, כיצד תחולק ירושתו?
- המנוח נפטר טרם התייצב בפני ועדה רפואית - האם יורשיו זכאים לגמלה?
- הלכת השיתוף - זכויות יורשים
- יורש מכוח צוואה נפטר - האם ילדיו יזכו לקבל את חלקו?
אחת משלוש הבנות אשר נושלו מצוואות ההורים הגישה התנגדות לצוואת אביה. לטענתה, הצוואה נכתבה תחת לחץ של חלק מאחיה. המתנגדת הוסיפה כי אביה לא היה מעוניין לנשל אותה מהצוואה והוא הושפע באופן בלתי הוגן על ידי ילדיו שניצלו את היותו כבד שמיעה ואנאלפבית. כמו כן, נטען כי היות והאחות א' נפטרה לפני ההורים, והיות והיא הלכה לעולמה ללא ילדים, הרי שההוראה בנוגע לחלקה בצוואה מבוטלת ועל כן יש לחלק את מנתה בין תשעת הילדים האחרים. דהיינו, האחות המתנגדת טענה כי חלקה של א', עם פטירתה, לא היה קשור עוד לצוואה.
פרשנות חוק הירושה ועיקרון קיום רצון המת
השאלה אשר עמדה על הפרק במסגרת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה עסקה בפרשנות סעיף 49 סיפא לחוק הירושה. סעיף זה קובע כי זוכה על פי צוואה אשר מת לפני המצווה, ולא נקבע אדם אחר אשר יזכה במקומו, ההוראה כלפיו מתבטלת במידה והוא לא השאיר צאצאים אשר ירשו את חלקו. דהיינו, נשאלה השאלה האם החלק של האחות אשר הלכה לעולמה לפני הוריה, ואשר לא נושלה מהצוואה, היה צריך להתחלק בין כל היורשים לפי דין, או בהתאם לצוואת המנוחים, באופן שווה בין ששת הילדים שנותרו בחיים. במילים פשוטות, האם חלקה של הבת א' היה צריך להתחלק בין כל הילדים או רק בין הילדים שלא נושלו במסגרת הצוואה.
בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענותיה של האחות ולקבוע כי חלקה של א' יתחלק רק בין הילדים אשר עיזבון הוריהם צווה להם במסגרת הצוואות ההדדיות. "מערכת משפטית מבוססת על נורמות ערכיות שונות כגון עשיית עושר ולא במשפט, תום לב וכדומה". נכתב בפסק הדין, "כמו כן, העיקרון המוביל בדיני ירושות וצוואות הינו כי יש לקיים את רצון המת". השופטת, אסתר ז'יטניצקי רקובר, הפנתה בפסק דינה לדברים ברוח זו אשר נכתבו על ידי הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בספרו פרשנות במשפט (כרך חמישי, פרשנות הצוואה).
ברק כותב בספרו כי המצווה לקיים את דברי המת הינה חלק מהתרבות המשפטית בישראל והיא נגזרת אפוא מהאוטונומיה של הרצון הפרטי וההכרה בזכותו החוקתית של האדם לכבוד. אי לכך, נקבע כי שומה על בית המשפט "לעשות כל מאמץ על מנת לקיים הוראות צוואה ולא להביא לביטולן, ולנקוט באופן ברור לשם הגשמת רצונו של הנפטר".
הודגש כי מדובר בעיקרון אשר זוכה גם לביטוי בסעיף 2 לחוק הירושה ובו נאמר כי "ירושה תהיה על פי דין כל אימת שהיא לא על פי צוואה". במקרה דנן, בית המשפט קבע כי התחקות אחר רצונם של המנוחים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בצוואותיהם ההדדיות, לא הותירה מקום לספק באשר לרצונם באשר לאופן חלוקת רכושם.
לסיכום, נקבע כי גם אם על פי סעיף 49 סיפא, הוראת הצוואה לטובת א' התבטלה, הרי שכוונתם המפורשת של המנוחים בצוואתם הובילה באופן חד משמעי לחלוקת רכושם לששת הילדים המנויים בצוואה בלבד.
