התובענה שלפני בית המשפט המחוזי בנצרת הוגשה בדרך של המרצת פתיחה ובה תובע המבקש כי הזכויות בדירה בצפת (נשוא התובענה) הינן שלו ושלו בלבד מתוקף צוואה אשר הותיר אביו אחריו.
הרקע להגשת התובענה הינו צו קיום צוואה אשר אושר בבית המשפט המחוזי בשנת 92 והעביר את זכויות הדירה למשיבים. עם זאת, התובע טוען כי בידיו צוואה נוספת, כתובה בכתב ידו של אביו ומאוחרת מהצוואה המאושרת.
למי הסמכות לדון בסוגיה בה יש ספק במהימנות הצוואה החדשה?
המבקש פנה בתחילה לרשם לענייני ירושה בנצרת וביקש להכיר בצוואה שבידו ולהוצאת ביטול צו קיום הצוואה משנת 1992. הרשם טען באוזניו כי עליו להגיש התובענה בבית המשפט המחוזי, שכן שם נדונה הסוגיה לראשונה ושם ניתן צו קיום הצוואה. המשיבים טענו כי מכיוון שלא הוצגו הצוואות החדשות בפני בית המשפט המחוזי, ניתן לבקש את ביטול הצוואה רק על בסיס חוק הירושה ומכאן שהסמכות לדון בסוגיה נמצאת בידי בית המשפט לענייני משפחה.
בית המשפט דחה את בקשתו של המבקש לדון בסוגיה בין כתלי בית המשפט המחוזי שכן דיון בעניין אמיתותה של הצוואה הוא נשוא הבקשה, והוא שמור לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי ידון בענייני צוואות רק לאחר שהוצא צו לקיומן בבית המשפט לענייני משפחה.
