עניינו של פסק דין זה, הוא הכרעה בסכסוך בין ארבע אחיות מזה לבין אחיהם מזה באשר לעיזבון אמם המנוחה. האחיות תבעו את האח (מ.) בתובענה לאכיפת הסכם ולחילופין לפירוק שיתוף. לטענתן הסכימו כל האחים על מכירת בית אימם המנוחה לצד ג’, והן מבקשות שאורה על אכיפתו של הסכם זה, ואילו מ. תבע את אחיותיו למתן פס"ד הצהרתי כי הזכויות בבית אמו המנוחה - נשוא המחלוקת בתביעת האחיות – הן רכושו הבלעדי שלו.
טענת מעשה בית דין
לטענת האחיות, יש לסלק את תביעתו של מ.על סמך "מעשה בית דין", שכן משהסכים לקבלת צו קיום צוואה עבור צוואה אשר הותירה המנוחה, ואשר בה, חילקה המנוחה את זכויותיה בבית בשווה לשבעת ילדיה. האחיות הוסיפו כי מ. לא הגיש כל התנגדות לצוואה ובכך נחסמה דרכו מלטעון אחרת בתביעתו.
צו קיום צוואה הינו צו דקלרטיבי ואינו יכול לשמש מחסום כלפי תובענה אחרת. ההלכה המשפטית מפרשת את המונח "מעשה בית דין" בצורה רחבה וכוללת בחובה שני מושגי משנה: השתק עילה, הקובע כי מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה ע"י בית משפט מוסמך,
שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה. והשני: "השתק פלוגתא" - כלל זה קובע כי אם במשפט הראשון ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש.
לאור האמור לעיל, לא יחול הכלל בדבר מעשה בית דין על צו קיום הצוואה.
התיישנות
טענה נוספת בפי האחיות כי תביעתו של מ. התיישנה: הטענה היא כי הזכויות בבית נשוא התובענה נרכשו ב-1/12/54 (משום מה נכתב בבקשה "דצמבר 2005" אך אני מניחה שזו טעות נוסח הסכם הרכישה שצורף לתצהיר האחיות) ומאחר שהתביעה הוגשה בספטמבר 2008, הרי היא הוגשה בחלוף למעלה מ-50 שנה והיא התיישנה. מנגד העלה מ. בסיכומיו טענות לפיהן מדובר במסגרת עובדתית שיסודותיה נבנו לפני שנחקק חוק ההתיישנות, ועל כן הדין שצריך לחול הוא "עקרונות היושר האנגלים והמנדטוריים... ששלטו בכיפה באותה תקופה".
קרא עוד:
טענתו של מ. היא מרחיקת לכת ואין בידי לקבלה. ראשית לכל, אין טענה בכתב התביעה של מ. כי נתן לאימו כספים כל השנים "בנאמנות". שנית, המדובר בזכויות מקרקעין שנרכשו ב-1954.
לטענת מ., עת היה בן 13, לכל הדעות גם לפי גירסתו עת מלאו לו י"ח שנה, זכאי היה לדרוש כי רישום הזכויות ייעשה על שמו ויכול היה לתבוע את אימו. מאז שהיה לבגיר חלפו 40 שנה אם לא יותר, מדוע לא תבע? אין ספק שתביעתו התיישנה ויש מקום לדחותה.
לא נוצרה בין מ. לאמו כל נאמנות, אף לא על פי דיני היושר ועזרתו של מ. לאמו לא חרגה מעזרה של בן לאמו. לפיכך, תביעת מ. התיישנה ואין לה כל בסיס.
שיהוי
יש לקבל גם את טענת האחיות באשר לשיהוי שנקט מ. בהגשת תובענתו: מ. כאמור לא התנגד לצוואת אמו המנוחה, איפשר חלוקת הכספים ואף חתם על הסכמה למכירת הבית אך עיקר לכל: צודקות האחיות בטענתן, כי אי הגשת תובענה כנגד המנוחה בחייה,
יש בה משום שיהוי ואף גרימת נזק ראייתי לאחיות, שהרי המנוחה הייתה יכולה להפריך את טענותיו של מ. ובעצם המנעותו של מ. מלתבוע, על סמך "נאמנות" נטענת, את אמו בחייה, נקט בשיהוי שגרם נזק רב לאידך גיסא בניגוד לכללי הדין ותוך פגיעה בהם ובעיקרי הצדק.
גם בכך יש טעם כדי לדחות תביעתו של מ.
העדר עילה
בבקשתן טוענות האחיות, כי בתביעתו של מ.נטען כי מי שרכש את הזכויות בבית היא האם המנוחה והיא זו שנטלה את המשכנתא ואין בכל כתב התביעה זכר לרכישה בנאמנות עבור מ., ולפיכך לטענתן, גם אם יוכיח מ. את האמור בתביעתו - לא יוכל לזכות בה.
גרסתו של מ. לא עמדה במבחנה של התשתית הראייתית שהוצגה בדיון ולמעשה היה מקום לדחות התביעה גם בשל העדר עילה: במקרה דנן החוזה והרכישה נעשו ע"י האם לבדה, ובנה בן ה-13 אינו יכול לטעון שעזרתו לאמו יצרה נאמנות כלשהי.
אין כל הקבלה בין חיי בני זוג, לבין חיי הורים וילדיהם ולפיכך אין חזקה משפחתית. זאת ועוד, לא הוכח שהמנוחה הבטיחה כי מ. יקבל את הבית, ואם כך הבטיחה מדוע נמנע מ. מלתבוע אותה, הרי כיום הינו כבן 72 שנה. האמנם ניתן לשכנע כי אדם ימתין 50 שנה בגין "הסתמכות" דמיונית? אני דוחה גם טיעון זה.
תביעת האחיות
הזכויות של המנוחה ועפ"י צו קיום הצוואה, הן זכויות במטלטלין ולא במקרקעין, שכן המדובר בזכויות חכירה מאת מינהל מקרקעי ישראל וזאת כעולה מן הנכס שצורף לתביעה.
משנפלה תביעתו של מנשה, נראה גם שאין הגנה כנגד התובענה לפירוק שיתוף. לסיכום, יש להורות על פירוק השיתוף של הזכויות בבית בדרך של מכירת הבית כפנוי לכל המרבה במחיר ובעל ההצעה הטובה ביותר מבחינת תנאיה. המכר יהיה כפוף לאישור בית המשפט. הנתבע ישא בהוצאות התובעות לרבות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.
