בית המשפט לענייני משפחה נדרש לדון בתביעה שהוגשה על ידי נכד, אשר דרש להחלת זכויותיה של אימו המנוחה, בעבור ירושה אשר קיבלה האם מסבתו המנוחה. לדבריו של התובע, זכאי הוא לזכויות בדירת המגורים של סבו וסבתו, וזכויות שונות בחברה המשפחתית, מתוקף זכויות סבתו במסגרת הלכת השיתוף וירושת אימו את זכויות אלו.
הנכד טען כי סבתו הייתה בעלת מחצית מהזכויות בבית המגורים מכוח הלכת שיתוף בין בני זוג, ולאור נישואיה לסבו בשנת 1947. לדבריו, הסבתא חיה שנים רבות באושר עם הסב והשניים ניהלו משק בית משותף. הסב טען לעומתו כי יש לדחות את התביעה משום שהוגשה 37 שנים לאחר פטירת המנוחה, דהיינו פקיעת ברית הנישואין בינה לבינו.
קראו עוד בתחום:
- זכויות יורשים במסגרת הלכת השיתוף
- האם עזרה סיעודית לקשישה הינה השפעה בלתי הוגנת על צוואה?
- צוואה בעדים שאיננה חתומה - האם היא תאושר?
- המנוח נפטר טרם התייצב בפני ועדה רפואית - האם יורשיו זכאים לגמלה?
האם התביעה התיישנה?
בית המשפט קבע כי לאחר בדיקת הכללים המשפטיים בנושא, ויישומם במקרה הנדון, נראה שמקרה זה חורג מתווית הפסיקה. לדברי בית המשפט, הפסיקה המתירה ירושת זכויות מכוח הלכת השיתוף, קובעת כי מדובר ב"מתיחת" גבולות ההלכה ואין למתוח אותן עוד בזכאות נכדים לזכויות אלו. לדברי השופט, בתביעה זו מדובר בהפעלתה של חזקת השיתוף ע"י יורשו של יורש, היינו בן הדור השלישי - ונראה כי קשר זה רחוק מדי.
זאת ועוד, בית המשפט ציין כי אימו של התובע, ויתרה למעשה על זכות תביעתה, שכן לא תבעה מאום לאחר מות אימה בשנת 1972 ולא תבעה דבר כאשר אביה החל לקיים חיים משותפים עם בת זוגו החדשה. למעשה, במשך 33 שנים מאז פטירת אימה ועד פטירתה לא נקטה אימו של התובע כל פעולה בה דרשה זכויותיה מחמת חזקת השיתוף.
חוק התיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", ובעניין הלכת השיתוף - היום שבו נולדה עילת התובענה היא היום שבו פקעו הנישואין, כלומר יום מותה של הסבתא המנוחה. אי לכך, המסקנה המתבקשת הינה , אפוא, התביעה התיישנה עקב חלוף 37 שנים מאז מות המנוחה ר.ג בשנת 1972.
