שתי אחיות נאלצו להגיע עד לבית המשפט העליון, בבקשה שיכריע ביניהן למי שייך הכסף בחשבונה של האם המנוחה. על פי העובדות, בשנת 1985 צורפה אחת האחיות כשותפה (ולא מיופת כוח) לחשבון, לטענתה משום שרצתה האם להעניק לה את מחצית מהכסף במתנה. אחותה לעומת זאת טוענת כי צירופה לחשבון נבע מהצורך לעזור לאם ולא משום הרצון להעניק מתנות.
בית המשפט לענייני משפחה, אשר היה הערכאה הראשונה אשר דנה בסוגיה, הסכים עם האחות הראשונה כי מדובר במתנה. להחלטתו הגיע בית המשפט היות והאחות עזרה לאמה כאשר כוחה לא עמד לה, וזאת במסירות ודבקות. בנוסף, הייתה האם מעורבת בכל הקורה בחשבון מתוקף אופייה הזהיר והקפדני.
ערעור ראשון - האחיות מגיעות לבית המשפט המחוזי
האחות השנייה הגישה ערעור בנושא לבית המשפט המחוזי אשר קיבל את טענותיה וקבע כי משום שהאם הייתה כה מעורבת בחשבון, עולה בבירור שלא מדובר כאן במתנה אלא בהקלה על התנהלותה. בית המשפט קבע מנגנון שלפיו יחולקו הכספים, כעת לאחר מותה של האם.
בית המשפט העליון דוחה את הערעור השני
האחות הראשונה החליטה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי אך בקשתה נדחתה בדיון כניסה בבית המשפט העליון. השופט אליקים רובינשטיין קבע בהחלטתו כי ערעור שני נערך רק כאשר ישנו צורך ציבורי או משפטי לדון בסוגיה מורכבת ביתר תשומת לב.
השופט קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי היא סופית ויש לחלק את הכספים בהתאם למנגנון שנקבע.
