בקשתה של המבקשת להתיר לה לעשות שימוש במנות זרעו של בעלה המנוח ולצורך הולדת ילדם המשותף. הצדדים עלו שניהם לישראל, בשנת 2003; המבקשת מארגנטינה, והמנוח מארה"ב. בחודש יוני 2005, נישאו הצדדים כדמו"י, ובישראל.
המנוח אושפז בבית חולים איכילוב לאחר שחש ברע, חודש לאחר נישואי הצדדים, וביום 24.7.05 נפטר, כאשר סיבת המוות טרם הובהרה עד עצם היום הזה, בעוד המנוח בן 26 שנים במועד פטירתו. קודם פטירתו, כשהוא שרוי במוות מוחי ומחובר למכשירי ההחייאה, הגיעו בני משפחתו של המנוח מארה"ב, והמבקשת קיבלה את הסכמתם ליטול מנות מזרעו, ולשומרם בבנק הזרע – אשר בביה"ח איכילוב.
האם יש לקבל את הבקשה?
על פי תקנות בריאות העם ובנק הזרע ותקנות בריאות העם - הפריה חוץ גופית לא נדרשה התערבותו של ביהמ"ש לענייני משפחה עד לשלב הזה - ואולם, השלב של מסירת מבחנות הזרע לידי המבקשת, לצורך הפרייתה החוץ גופית, במטרה להוליד את ילדם המשותף שלה ושל בעלה המנוח, מצריכים את מתן הצו, המבוקש על ידי המבקשת.
באותם מקרים בהם הפקיד האב את זרעו בבנק הזרע קודם לפטירתו, או הותיר צוואה והביע בה את רצונו כי בת זוגו תוכל לעשות שימוש בזרעו לאחר מותו – הרי לגביהם, כאשר קיימת גם הסכמת בת הזוג, הדרך יכולה להיות סלולה, לגבי הבעת "רצון" ו"הסכמה" של המת, ובדיעבד. ואולם בענייננו, המקרה הינו מורכב יותר, ולאור הנסיבות, בהן יומיים לאחר שהתמוטט המנוח שהיה בן 26 שנים, הוא עזב את עולמנו, ולא ניתן היה לבחון את רצונו ו/או הסכמתו , לעניין השימוש בזרעו – לצורך הולדת ילדו, וזאת חודש לאחר נישואיו למבקשת.
לפיכך, נראה כי יש לנסות ולהתחקות אחר אותו "רצון סביר" לאור הנתונים העובדתיים בחיי הצדדים המשותפים המפורטים בבקשה, ובתסקיר. לצורך הכנת התסקיר נפגשה העו"ס מהמחלקה לשירותים חברתיים בעיריית תל-אביב, עם המבקשת, עם אחיה, ועם אחיו של בעלה המנוח, נערך ביקור בביתה של המבקשת, ובאותה פגישה נכחה שותפתה לדירה וחברתה הטובה של המבקשת, התקבל מידע מהוריו של המנוח, באמצעות שאלות שהופנו אליהם, ונעשתה פנייה לביה"ח איכילוב, לצורך קבלת מידע על סיבת המוות – לצורך בחינת "טובת הילד" אם ייעתר ביהמ"ש לבקשה, ולעניין מחלות תורשתיות.
ברור הוא מהתשתית העובדתית, כי בין שאר נימוקי ורצון המבקשת והמנוח – בעת שהחליטו להינשא זל"ז, היה הקמת משפחה בישראל, הכוללת אף, הולדת – ילדים משותפים, וזכותו של האדם כפרט בחברה, להקמת תא משפחתי, כאשר בתקופתנו, משפחה חד הורית, אינה חריגה עוד. הורי המנוח נתנו הסכמתם לשאוב את זרעו של בנם המנוח, מיד ובסמוך לאחר פטירתו, לעשות שימוש בו לצורך הולדת נכדם.
לעניין תהליך נטילת זרעו של המנוח ושימורו, הרי לאור חוות דעתו של פרופ’ י., מיום 6/7/06, נחה דעתי כי מנות הזרע נשמרו תחת שמו ומספר ת.ז. של המנוח בהקפאה, ונראה כי אין חשש לטעות בזיהוי.
הקושי הנוסף ולאחר ברור "רצונו" של המנוח לעניין השימוש בזרעו, הוא בשאלה, כיצד ישפיע החוסר באב בחייו של הקטין, והאם יהיה זה לטובתו (במובן הרחב של המילה) לגדול בתא משפחתי מצומצם, עם אם בלבד, ללא דמות של אב להזדהות עמה, ועם חוסר משמעותי בגיבוש אישיותו. הקושי בהכרעה בפן הזה הוא מהטעם - כי בהיעתרות לבקשה, ומראש, נכפה על הקטין חוסר זה, במאובחן מגידול ילדים במשפחות חד הוריות, אשר ברובם של המקרים, אלה הן נסיבות החיים, שאינן מוכרעות מראש, ולמפרע. האיזון הוא כאמור אל מול רצונם המשותף המשתמע של המבקשת והמנוח, עת קשרו את חייהם במשותף, בנישואיהם, ובתחילת חייהם בתא משפחתי מצומצם, תוך שזירת חלומם העתידי, ליצור המשך, והבאת ילדים משותפים לעולם.
ניתן לומר כי בנטילת הדגימות קודם פטירתו של המנוח היתה מאין הסכמה, גם מצידו של המנוח, ועם המבקשת - אשתו, כי לנישואיהם הקצרים, בני 30 הימים, וכפרי לאהבתם, יותר לה למבקשת, להביא את ילדו לעולם, משהגורל והמוות הם אלה שקטעו את המשך חייהם המשותפים, והיכולת להרחיב את התא המשפחתי הצר.
לסיכום,
משזו גם דרך החיים הסבירה, הרצונות, התוכניות, ודרך הטבע - של זוג בתחילת חייו המשותפים, נראה כי יש להיעתר לבקשתה של המבקשת. ניתן בזאת צו המופנה למרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בת"א (ביה"ח איכילוב) לצורך ביצוע ההליך המתאים להפריית המבקשת תוך שימוש במנות הזרע של בעלה המנוח ו. ב. ז"ל - והמופקדות שם - בבנק הזרע, ואשר נשאבו מגופו קודם פטירתו ב-24/7/05 ולאחר פטירתו ב- 25/7/05.
