פעמים רבות עורכים בני זוג מבוגרים צוואות הדדיות אחד לשני. צוואות אלו קובעת ירושה של הרכוש לאחר פטירת בן הזוג הראשון, באופן שלם או כמעט שלם לבן הזוג הנותר. כמו כן, פעמים רבות נערכות צוואות הדדיות במסגרת נוספת של יורש אחר יורש. האם צוואה אשר במסגרתה מנוסחים תנאים מסוימים יכולה להביא לריקון תוכנה של צוואה הדדית וחלוקת הירושה על פי צו ירושה? מקרה מסוג זה נידון בשלוש ערכאות שונות והונח אף לפתחו של בית המשפט העליון.
מספר שנים לפני פטירתם, ערכו בני זוג צוואות הדדיות אשר במסגרתן הורישו הם זה לזה את מלוא רכושם. במסגרת הצוואות ההדדיות נקבעו שני תנאים עיקריים. ראשית, כל אחד מבני הזוג ציווה כי לאחר פטירתו יירש אותו בן הזוג השני באופן מלא. שנית, כל אחד מבני הזוג קבע בצוואתו כי במקרה של פטירה משותפת של בני הזוג באותו הזמן, יירש בנם המשותף את רכושם. בצוואות נכתב כי במידה והבן המשותף יירש את העיזבון, יעביר הוא לבתה של האישה מנישואים קודמים, סכום של כ-15,000$.
- האם הלכת השיתוף בין בני זוג מנוחים - ידועים בציבור שהגבר היה חשוד ברצח
- התנגדות לצוואה על ידי שתי אחיות וכנגד האלמנה
- שינוי צוואה הדדית שהינה גם צוואת יורש אחר יורש
- ביטול צוואה לאחר בקשת התנגדות
הגבר הלך לעולמו בשנת 1997, ועל פי האמור בצוואה, ירשה אותו בת זוגתו. כשנה לאחר מכן הלכה גם האישה לעולמה ומחלוקת קשה התעוררה בנוגע לפרשנות צוואתה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע כי משמעות הצוואה של האישה היא כי אחרי מות בעלה, אין מי שזוכה על פי הצוואה ולפיכך יורשים אותה יורשיה על פי דין (דהיינו, הבן המשותף ובתה מנישואים קודמים).
האם הפטירה הנפרדת מרוקנת את תנאי היורש אחר יורש?
הבן המשותף הגיש ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי וערעורו התקבל. ערכאת הערעור קבעה כי משמעות צוואתה של האישה הייתה שאחרי מות הבעל, בא בנה המשותף במקומו ועל כן הוא הזוכה היחידי בצוואה. בתה של האישה הגישה ערעור לבית המשפט העליון על החלטה זו, ובית המשפט העליון קיבל את ערעורה.
עם זאת, בבית המשפט העליון נחלקו הדעות בין השופטים לגבי סוגיה זו.
השופט טירקל בחן באופן יסודי את הכללים הנוגעים לפרשנות צוואות בכלל, ופרשנות צוואה הדדית וצוואה משותפת בפרט. באשר לעניין הקונקרטי, השופט טירקל קבע כי פרשנות ראויה של הצוואות במקרה דנן תגלה ששאיפתם המשותפת הייתה להוריש את רכושם לבנם המשותף לבדו. השופט הוסיף גם כי על פי עיקרון רצון המת, ניכר כי בני הזוג היו מעוניינים להוריש רכושם לבנם תוך פיצוי אחותו החורגת.
השופטים ברק וגרוניס החזיקו בדעה שונה. נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, קבע כי על פי לשון הצוואה, אין הוראה בדבר הורשה משותפת של הרכוש במידה ובני הזוג אינם נפטרים באותו המועד. לאמור, הצוואה קובעת הורשת כל הרכוש לבן המשותף במקרה של פטירה משותפת, ולא כפי שאירע בפועל.
אי לכך, ערעורה של האישה התקבל בבית המשפט ופסק הדין של בית משפט קמא בוטל. השופטים קבעו כי עיזבונה של האישה יחולק ליורשיה בהתאם למתן צו ירושה.
