צו ירושה הוא צו אשר מצהיר על הזכויות של היורשים ועל החלקים שלהם בעיזבון המנוח. מדובר בצו דקלרטיבי אשר מצהיר על הזכויות אך אינו קובע את זכותם המהותית של היורשים. צו ירושה מכיל פרטים לגבי עובדת פטירת המנוח, מועד ומיקום הפטירה, שמותיהם של היורשים, וחלקם של היורשים בעיזבון.
צו זה יכולים לבקש יורשים לפי דין. הכלל הוא כי צו ירושה, לאחר שניתן, כמוהו כפסק דין. עם זאת, סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע חריג לכלל זה. סעיף זה מאפשר אפוא פתיחת צו הירושה אשר ניתן על ידי בית המשפט, וזאת בהתקיימותם של תנאים מסוימים.
על פי סעיף 72 לחוק, שכותרתו הינה "תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום", הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט, רשאים לתקן או לבטל את הצו בהתאם לבקשת מעוניין בדבר. ביטול\תיקון זה ייעשה, על פי החוק, על סמך טענות או עובדות שלא היו בפני הצד המעוניין בעת מתן הצו.
קראו עוד בתחום:
- סכסוך בין אח לאחות בנוגע לתחרות בלתי הוגנת על ירושה
- חובה להעביר לרשם לענייני ירושה צוואה מקורית
- האם בניגוד לרוח הצוואה, יחולקו כספי הפנסיה ליורשים על פי דין?
- נהנים בקופת גמל - האם קביעתם היא כצוואה?
במידה והרשם לענייני ירושה ראה לנכון שלא להיזקק לעבודה או לטענה אשר מוצגת על ידי המבקש, וזאת משום שעובדה זו יכולה הייתה לבוא לפני מתן הצו, או שניתן היה להביא אותה לאחר ניתנת הצו בהזדמנות הסמוכה הראשונה, מועברת הבקשה לבית המשפט.
הוראות החוק הנ"ל מלמדות כי גם במקום בו יורש לפי דין מבקש לתקן או לבטל צו ירושה, לרשם לענייני ירושה אין הסמכות לפעול לפי הבקשה וזאת במידה וניתן היה לפעול לביטול הצו בהזדמנות הסמוכה הראשונה. תכלית החוק העולה מהוראה זו היא כי קיים מבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי, אשר על מבקש הביטול\התיקון לעמוד בו.
למעשה, נשאלות שתי שאלות - האם המבקש יכול היה להביא את העובדה\הטענה המוצגת לפי מתן הצו? והאם המבקש יכול היה להביא את העובדה\הטענה המוצגת על ידו בהזדמנות הסמוכה הראשונה?
מבחינה אובייקטיבית, בית המשפט בוחן האם המבקש היה יכול להביא את הטענה או העובדה החדשה. מבחינה סובייקטיבית, מדוע לא עשה כן בהזדמנות הראשונה הסמוכה. יש לציין כי הוראות החוק אינן קובעות תיאור מדויק של השיקולים העומדים בפני בית המשפט במקרים כגון דא. אי לכך, בתי המשפט פונים בעניין זה להלכה הרלבנטית שנפסקה בבית המשפט העליון.
פסיקת בית המשפט העליון אימצה את המבחן האובייקטיבי באופן מובהק. הפסיקה מחפשת אחר פוטנציאל הפעולות הסביר בהן היה צריך מבקש תיקון צו הירושה לנקוט בכל מקרה ומקרה. להלן השיקולים העומדים בפני בית המשפט במקרים אלו, וזאת לפי ההלכה הפסוקה:
- חריג - קבלת בקשות לתיקון צו ירושה הן בגדר חריג ולא בגדר הכלל. דהיינו, יתקבלו הן במשורה ובצמצום.
- מניין הזמן – האיחור או השיהוי אינם נספרים מיום הפטירה, אלא ממועד היום בו נודעה "העובדה החדשה". עם זאת, יש לזכור כי המועד בדבר העובדה החדשה הוא מועד האפשרות של המבקש לדעת אודותיה (גם מבחינת פעולות מצידו).
- מידת האיחור – בית המשפט מייחס חשיבות למידת האיחור בהגשת הבקשה לביטול\תיקון צו הירושה. כמו כן, בית המשפט בוחן מהו ההסבר אשר מציג המבקש בדבר "התירוץ" בנוגע לאיחור בהגשת הבקשה. נבחנת סבירותו של הסבר זה והדגש אינו על מידת השיהוי אלא על ההסבר ומידת סבירותו. יש לציין כי למשך הזמן יש בהחלט משמעות. צווי ירושה בוטלו לאחר תקופות של חודש ואף של שבע שנים. לעומת זאת, בקשות לביטול\תיקון צווי ירושה לאחר תקופות של עשר שנים ויותר נתפסות בדרך כלל כבקשות המוגשות בשיהוי בלתי סביר. במילים אחרות, ככל שהשיהוי נמשך לאורך זמן רב יותר, כך יהפוך נטל השכנוע המונח על כתפי המבקש לכבד יותר.
- טיב ה"עובדה החדשה" – לא כל עובדה חדשה תהווה בסיס לשינוי\תיקון\ביטול צו ירושה. בית המשפט בוחן את טיבה של העובדה החדשה, לרבות מהותה ומשקלה הלכאורי אל מול צו הירושה המקורי.
- קושי על הצו השני – בית המשפט בוחן גם האם מידת השיהוי פגעה בצורה מסוימת ביכולתו של אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון להציג בפני בית המשפט ראיות רלבנטיות לביסוס טענותיו. מידת החומרה בכל אחד מהצדדים מהווה אף היא שיקול עליו עומד בית המשפט.
