פעמים רבות מותירים מנוחים אחריהם שתי צוואות כאשר אחת נערכה במועד מאוחר יותר. במקרים מסוג זה מנסה בית המשפט לענייני משפחה לבחון האם המנוח התכוון בצוואתו האחרונה לבטל את הצוואה הראשונה, או שמא עסקינן בשתי צוואות משלימות. במקרה שהונח לאחרונה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה נידונה קבילותן של שתי צוואות אשר הותיר מנוח אחריו.
הצוואה הראשונה נערכה על ידי המנוח אצל עורך דין ישראלי בדצמבר 2005. במסגרת צוואה זו כתב המנוח כי כל הנכסים אשר ברשותו ונמצאים בישראל יעברו למספר יורשים על פי פירוט מצורף. כמו כן, בצוואה הישראלית קבע המנוח הוראות בדבר יורש במקום יורש והסבר לגבי יורש אחר יורש עבור יורשים מסוימים.
חודשיים לאחר מכן ערך המנוח, אשר התגורר לחילופין בישראל ובארצות הברית, צוואה נוספת. בצוואה האמריקאית קבע המנוח כי זוהי צוואתו האחרונה והיא מבטלת כל צוואות או נספחים שנעשו על ידיו קודם לכן. במסגרת צוואה זו, הוריש המנוח את כל רכושו לאח אחד בלבד.
סמוך לאחר עריכת הצוואה האמריקאית, חזר המנוח לישראל ובה נפטר כעבור כשבעה חודשים. חודש לאחר מכן הגיש בנו של האח הזוכה במסגרת הצוואה האמריקאית בקשה לרשם לענייני ירושה בדבר צו קיום צוואה עבור הצוואה המאוחרת. כמה ימים לאחר מכן הגיש אחד היורשים האחרים בקשה לקיום הצוואה הישראלית לגבי הרכוש בישראל.
האם מדובר בצוואה משלימה?
היורש הישראלי טען בבית המשפט כי ברור לו שכוונתו של המנוח הייתה לערוך שתי צוואות משלימות. לשיטתו, הצוואה הישראלית הייתה מפורטת ביותר וניכר ממנה כי המנוח השקיע בה מחשבה רבה באופן חלוקת עזבונו ולא הייתה לו כל כוונה לבטלה. היורש הישראלי הוסיף כי עורך הדין אשר במשרדו נערכה הצוואה (ונפטר יום לאחר הבקשה לקיומה) סיפר לו שהמנוח ישב במשרדו שעות ארוכות וערך את הצוואה תוך מחשבה רבה.
לדבריו, חלוקת המנות בצוואה הישראלית לקחה בחשבון את הקרבה שחש המנוח לכל אחד מהנהנים וכן את מצבו הכלכלי של כל אחד מהם. לדעתו, המנוח, שלא הוריש דבר בצוואתו הישראלית לאחיו שאותו כה העריך, התכוון להוריש לו את רכושו בארה"ב ולצורך כך ערך את הצוואה האמריקאית.
מנגד, היורש האמריקאי טען כי לאור העובדה שהמנוח ביטל במפורש בצוואתו האמריקאית כל צוואה אחרת קודמת, הרי שיש לקיים רק את הצוואה האמריקאית. לדבריו, בצוואה האמריקאית נאמר במפורש כי היא מתייחסת לכל רכוש שהוא, ולפיכך, היא חלה גם על הנכסים בישראל ובכל מקום אחר בעולם.
המסגרת המשפטית ובחינת רצון המת
סעיף 54 (א) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 קובע כי יש לפרש צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה. כמו כן, הלכה פסוקה היא שעיקרון יסוד במשפט צוואות הינו כי מצווה לקיים את דברי המת.
בית המשפט קבע כי מדובר בשתי צוואות משלימות וכי יש לקבל את התביעה. השופט ציין כי בבואו לקבל את החלטתו, עמדו לנגד עיניו מספר שיקולים.
ראשית, הצוואה הישראלית הייתה מפורטת באופן רב ביותר והעידה על מחשבה עמוקה של המנוח לגבי אופן חלוקת רכושו. כמו כן, המנוח החזיק בנכסים בארה"ב אשר לא פורטו במסגרת צוואתו הישראלית. עניין זה ניתן לראות בתור רצונו של המנוח להוריש את רכושו בארצות הברית באופן שונה מהצוואה הישראלית.
קראו עוד בתחום:
- אישור צוואה מוקדמת לטובת חיילי צה"ל, למרות קיום צוואה מאוחרת
- קדימות של קביעת מוטבים בתוכנית ביטוח לעומת הוראת צוואה מאוחרת
- פס"ד בעניין התנגדויות לשתי צוואות סמוכות בזמן
- פס"ד במחלוקת סביב קיומן של שתי צוואות
שנית, אחייניתו של המנוח העידה בבית המשפט כי ייעצה לאחרון לערוך שתי צוואות נפרדות בין רכושו בארצות הברית לבין רכושו בישראל. לדבריה, סיפרה היא למנוח כי עצה זו היא קיבלה מאת עורך דינה ביחס לרכושה שלה.
כמו כן, יצויין כי המנוח אכן פעל כך ולאחר מכן אף הקים נאמנות על נכסיו בארצות הברית כפי שהמליצה לו האחיינית. זאת ועוד, היורש האמריקני לא השכיל להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית אשר תתמוך בשינוי דעתו הקיצוני של המנוח בתוך ימים אחדים בלבד. לא זו אף זו, המנוח היה בקשר ישיר וחם עם היורשים הישראליים גם לאחר עריכת הצוואה האמריקאית, וניכר שלא הייתה לו כל כוונה לנשלם מהירושה.
