ידועה בציבור אשר בן זוגה במהלך 20 השנים האחרונות הלך לעולמו, הגישה בקשה למתן צו ירושה. אחיותיו של המנוח התנגדו למתן צו הירושה והדיון במחלוקת הועבר לבית המשפט לענייני משפחה. אחת מהאחיות טענה כי כאשר המנוח היה על ערש דווי, היא הגיעה לבקרו בבית החולים והוא אמר כי בת זוגתו עושה לו את המוות ועל כן הוא מעוניין להוריש את כל שיש לו לאחיותיו.
האחות טענה כי כאשר היא חזרה לביתה לאחר הביקור, בנה ייעץ לה להעלות דברים אלו על הכתב. היא עשתה כעצתו של בנה, והשניים חתמו על המסמך. האחיות טענו כי מדובר אפוא בצוואה בעל פה כאשר שני העדים הרלבנטיים לכשרותה הם האם ובנה.
הידועה בציבור טענה כי לא מדובר בצוואה בעל פה וזאת משום שהמנוח לא היה שכיב מרע ולא היה לו מושג שהמוות מתדפק על הדלת. כמו כן, הידועה בציבור הוסיפה כי מדובר בסיפור בדיה מבית היוצר של האחות ולא ייתכן שהמנוח היה מעוניין לחלק את רכושו בין אחיותיו, זאת כאשר הקשר בין האחיות למנוח היה רופף ביותר.
קראו עוד בתחום:
- ביטול צוואה בעל פה מחמת פגמים בצוואה
- האם אשפוזים בבית חולים השפיעו על הבנת טיב צוואה?
- האם ימולא רצון מנוחה לשרוף גופתה למרות התנגדות אמה?
- האם ניתן לקבל הסכם בעל פה להעברת כספים לאחר פטירה?
חוק הירושה קובע מספר דרכים באמצעותן ניתן לערוך צוואה. בין דרכים אלו ניתן למנות צוואה בכתב יד, צוואה בעל פה, צוואה בפני רשות וצוואה בעדים. כל אחת מהדרכים שונה מרעותה ולכל אחת סייגים וחריגים נבדלים. הכלל החשוב ביותר המוביל את בית המשפט להכריע בענייני צוואות הוא גמירות דעתו של המצווה. במקרים בהם מדובר בצוואה בעל פה, אשר איננה נכתבת באופן מסודר בפני עדים והמצווה אומר אותה כאשר הוא במצב רגיש ועדין (שכן ימיו ספורים), על העדים לשמיעת הצוואה לעמוד בכללים ברורים הקבועים בחוק.
המנוח לא ידע שהוא בפני המוות
במקרה דנן, בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמנוח התכוון באומרו את הדברים כי מדובר בצוואה. המנוח לא ביקש כי יוזמן לחדרו עורך דין והוא אף לא אמר שמדובר בצוואה לאף אחד מן העדים. זאת ועוד, גם בהנחה והמנוח אכן אמר את הדברים, לא ניתן לקבוע שמדובר בצוואה בעל פה שכן המנוח כלל לא נכנס להגדרת שכיב מרע.
המנוח לא ידע שקיצו קרב, מותו היה פתאומי ואשפוזו בבית החולים היה בשל כאבים בפה, הא ותו לא. דהיינו, גם אם הוכח באופן אובייקטיבי שהמנוח היה בפני המוות, עניין זה לא היה ידוע למנוח באופן סובייקטיבי.
למעלה מכך, בית המשפט לא התעלם מהעובדה שבין המנוח לבין אחיותיו היה נתק ממושך אשר מעמיד בספק את רצונו של האחרון להוריש להם בפטירתו את כל רכושו (תוך נישול מוחלט של בת זוגתו במשך כ-20 שנה). אכן, יחסיו של המנוח עם בת הזוג לא היו אף הם גן של שושנים. עם זאת, השניים חיו במשך שנים רבות כבני זוג תחת קורת גג אחת ובית המשפט מצא לנכון לפסוק כי בת הזוג היא יורשתו היחידה של המנוח.
