תע (ת"א) 105350/09 י.ד נ' א.ב.ח
סעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע כי צוואה יש לפרש לפי אומד דעתו של המצווה, וזאת כפי שזו משתמעת מתוך הצוואה. במידה ואומד דעתו של המצווה איננה משתמעת מהצוואה, חוק הירושה קובע כי יש לפרש הצוואה "בהתאם לנסיבות". מדובר אפוא בכלל מרכזי בדיני צוואות וירושות היונק מעיקרון העל בענף משפטי זה והוא – קיום רצון המת.
קראו עוד בתחום:
- פרשנות צוואה - לפי לשון הצוואה, לפי נסיבות המקרה, או על ידי שילוב?
- פרשנות צוואה וזכוית אלמנה מכח חזקת השיתוף וכיורשת
- פרשנות צוואה חסרה, מהם הכללים?
- פרשנות צוואה של אישה אשר לא התחתנה מעולם
האינטרס לפרש את הצוואה בהתאם לרצונו של המנוח הוא האינטרס "היחיד שיש להגן עליו". הנשיא (בדימוס), אהרון ברק, התייחס לכך בספרו "פרשנות במשפט" – "רצונו של המצווה הוא המטרה אשר המצווה מבקש להגשים. לשון הצוואה היא האמצעי להגשמת המטרה. פרשנות הצוואה נועדה להבטיח כי המטרה תוגשם בעזרת האמצעי" (שם, עמ' 124).
במקרה דנן, סוגיית פרשנות צוואה הגיעה עד לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. מצד אחד עמד בנו של המנוח. מצד שני עמדו בנותיה של בת זוגו הידועה בציבור של המנוח. המנוח במקרה זה הלך לבית עולמו בנובמבר 2003. הוא הותיר אחריו צוואה שנערכה 13 שנים לפני פטירתו. רשם הירושה נתן צו קיום צוואה לצוואה זו, כשבעה חודשים לאחר פטירת המנוח. הנתבעות במקרה זה היו בנותיה של הידועה בציבור, אשר הלכה אף היא לבית עולמה בינואר 2006.
המחלוקת נוגעת למניות
בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי המנוח היה, בעת עריכת הצוואה, בעליהן של 5,000 מניות בחברה בע"מ. באותו המועד, הידועה בציבור לא הייתה בעלת מניות כלל. חלק מהמניות הועברו מהמנוח לבת זוגו בחייו, וחלקן הועברו אליה לאחר פטירתו, מכוח צו קיום צוואתו. בשנת 1990, המנוח ובת זוגו ערכו צוואה בסיוע של עורך דין. מדובר היה בצוואות הדדיות אשר הייתה ביניהן זיקה רבה.
יצוין כי בשנת 1998, עוד בחייו של המנוח, הוא העביר לטובת בת זוגו 2,500 מניות, דהיינו, מחצית ממניותיו. ממועד זה ואילך הצדדים החזיקו במניות בחלקים שווים. לאחר פטירת המנוח, ובהתאם למתן צו לקיום צוואתו של האחרון, המנוחה פעלה לרישום מחצית ממניותיו על שמה. יצא אפוא כי על שמה של המנוחה נרשמו 3,750 מניות, ואילו על שמו של בנו היחיד של המנוח נרשמו "רק" 1,250 מניות.
קריאה פרשנית חייבת להוביל לחלוקה שווה בין הידועה בציבור לבנו של המנוח
בנו של המנוח טען כי קריאה פרשנית של הצוואה הדדית, בהתאם לנסיבות היחסים בין הצדדים והיותם ללא ילדים מקשריהם הנוכחי (אלא בעלי ילדים מנישואים קודמים), הצביעה בפירוש על כך שאביו ביקש לחלק את מניותיו בינו ובין בת זוגו שווה בשווה. התובע טען כי יש לראות במילים "המניות הרשומות בשמי" בצוואה ככל המניות שהיו רשומות על שם המנוח במועד עריכת הצוואה, ולא במועד פטירתו.
בית המשפט, בבואו לפרש את צוואת המנוח, עמד על כך שהיו בה הוראות לגבי חלוקת המניות לפי שני תרחישים אפשריים:
- בתרחיש הראשון המנוח הנחה כי אם ביום פטירתו ייחשבו כל המניות הרשומות על שמו כשייכות לו בלבד, הם יחולקו שווה בשווה בין בת זוגו לבנו.
- בתרחיש השני, המנוח הנחה כי ביום פטירתו ייחשבו המניות האמורות כאילו הן שייכות לו ולבת זוגו בחלקים שווים. יעבור חלקו לבנו באופן מלא.
"לשון הצוואה ברורה", קבע השופט בפסק דינו, "אין אני זקוק לפרשנות מיוחדת כדי להבין כי המנוח ביקש להעביר לבנו מחצית ממניותיו, ויהי מה". המנוח, קבע השופט, ביקש לדאוג שבנו יקבל את מחצית המניות, בכל תרחיש אפשרי. אי לכך, כיבוד רצון המת במקרה דנן לא היה יכול להתיישב עם חלוקה לא שווה של מניות החברה בין בנו של המנוח לבת זוגו.
השופט מתח ביקורת על ניהולה הארוך של התביעה דנן, על פני יותר משנתיים וחצי. בפסק הדין הוגדר ההליך כ"מהומה רבה על מאומה". השופט ציין כי קריאת צוואתו של המנוח במקרה דנן לא הייתה יכולה להותיר כל ספק לכך שרצונו היה להוריש את מניותיו לבנו ולבת זוגו – בחלקים שווים. ניסיונותיהן של הבנות "לזכות" בחלק גדול יותר ממניות המנוח עלה לאחרונות בהליך ארוך והוצאות משפט משמעותיות בסך 50,000 שקלים.
