המבקש הינו נכדו של המנוח, בנה של בת המנוח. המשיבה הינה בתו של המנוח, אחות אמו של המבקש. בשנות חייו האחרונות, ועד למותו, התגורר המנוח בביתה של בתו, אמו של המבקש. המנוח היה הבעלים של משק במושב ובו שני מבנים (להלן:"המבנים"), בתקופה בה התגורר המנוח בבית בתו, כאמור לעיל, שימשו המבנים בתקופות מסוימות למגורי שניים מילדיה של המשיבה.
ביום 28/6/98 חתם המבקש על הצוואה נושא תובענות אלה במשרדו של עו"ד סמילה ז"ל. מגוף הצוואה עולה כי היא נחתמה על ידי המנוח ועל ידי שני עדים, דוד ועופר וזאת לאחר שהצוואה תורגמה למנוח מעברית לשפה התימנית/ ערבית על ידי מר דוד. כשלוש שנים לאחר פטירתו, הגיש המבקש בקשה לקיום הצוואה.
האם יש להורות על קיום הצוואה?
הצוואה שבבסיס התובענה שבפני הינה צוואה בעדים. צוואה בעדים תהיה בכתב תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.
אכן השתהה המבקש משך שנתיים בהגשת הבקשה לקיום צוואה, המבקש לא ספק הסבר מניח את הדעת לשיהוי בהגשת הבקשה, טענתו כאילו לא ידע כלל על קיומה אינה סבירה, המבקש עצמו העיד כי היה מודע לרצונו של המנוח לערוך צוואה.
קראו גם בתחום:
יחד עם זאת, והגם שסעיף 75 קובע סנקציה עונשית ביחס למי שלא פעל בהתאם להוראותיו, הרי שאין בו הוראה לפיה שיהוי או הימנעות ממסירת הצוואה מביא ליצירת פגם בצוואה או בהליכי קיומה, או שיש בו כשלעצמו כדי למנוע מבית המשפט ליתן צו לקיום הצוואה. אי לכך, אין בטענת השיהוי כשלעצמה כדי להשפיע על שאלת תוקפה של הצוואה.
מעורבות המבקש בעריכת הצוואה
הוראת צוואה, פרט להוראות צוואה בעל פה, היא שצוואה אשר מזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה.
הוראת הפסלות השלישית הינה עילה שיורית הנוגעת לכל מי שנטל חלק בעריכת הצוואה "באופן אחר". ביחס לעילה זו נקבע כי יש לפרשה באופן הבוחן את הנסיבות הנוגעות לעילה זו לאור מידת המעורבות בהכנת הצוואה ולאור חומרתה. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על המתנגד הטוען לקיומה של מעורבות בעריכת הצוואה. לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי המבקש נטל חלק בעריכת הצוואה.
השפעה בלתי הוגנת
למעט העובדה כי אכן ניתן לייחס מעורבות של המבקש בעריכת הצוואה כמפורט לעיל, אשר אין בה די כדי להכנס בגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה, ואשר יכול וניתן ללמוד מקיומה על תלות בין המנוח לבין המבקש, לא כי מתקיימים יתר התנאים לבחינת קיומה של תלות כזו שיש בה כדי להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
מאחר ולא מתקיימות נסיבות המלמדות על תלות של המנוח במבקש, או במי מטעמו, לא קמה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ומאחר והמשיבה לא הוכיחה קיומה של השפעה בלתי הוגנת של המבקש ו/או מי מטעמו על המנוח, אני דוחה את הטענה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
העדים לצוואה
מנוסחו של סעיף 20 לחוק הירושה עולה שהמצווה צריך להצהיר בפני העדים "שזו צוואתו" , והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו. קיימת חשיבות רבה למילוי מדוייק של ההוראות הפורמאליות שבסעיף 20 לחוק הירושה, שכן יש בכך כדי להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד, ויש בכך כדי להבטיח, כי המצווה ייתן דעתו למעשיו וכי צוואתו תשקף את גמירות דעתו.
נוכח הראיות במקרה הנדון, עולה כי העדים אשר חתמו על פני הצוואה, לא היו נוכחים בשעת חתימתו של המנוח על הצוואה, ועל כן נפל פגם בהליך עריכת הצוואה, וכי אישור העדים שבתחתית מסמך הצוואה אינו משקף את אופן עריכתה בפועל.
הבנתו של המנוח את תוכן הצוואה כאשר המנוח לקוי שמיעה
רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עימהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו.
אומנם אין בליקויי השמיעה והראיה בהם לקה המנוח כאמור לעיל, כשלעצמם, כדי לפגום ביכולתו ובכשירותו לערוך צוואה, אולם יש בהם כדי להעמיד חובה לבחון את נסיבות עריכת הצוואה, ובכלל זה לוודא שהועמדו למנוח כלים להבין את הצוואה עליה חתם לאור ליקוייו.
בענייננו, הצוואה אומנם נושאת רישום בדבר תרגומה למנוח, ואולם לאור עדות המתרגם, עולה כי רק אותה שיחה מקדימה שבין המנוח לבין עורך הדין, בנוכחות העדים, תורגמה למנוח וזאת ככל שהיה בכך צורך, אולם נוסח הצוואה הכתוב לא תורגם למנוח לשפה אותה הוא מבין.
לאור ליקוייו של המבקש, הן הפיזיים והן אלו הנובעים מאי ידיעת השפה על בוריה, ומאחר ועולה כי הצוואה הכתובה לא תורגמה ללשון המנוח, ואף לא הוקראה לו בפני העדים, גם בכך נפל פגם בעריכת הצוואה.
רצון המנוח
ניתן לרפא פגמים מסויימים בצוואה, ובלבד שלא יהיה לבית המשפט ספק בכך שהוראות הצוואה משקפות את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. העובדה כי הצוואה בנוסחה הכתוב לא תורגמה לשפתו של המנוח אף היא מהווה פגם בצוואה אשר אינו פוסל את הצוואה ומקנה לבית המשפט שיקול דעת לקיימה אם השתכנע כי הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח. בית המשפט לענייני משפחה לא שוכנע כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח.
לסיכום,
לאחר שנקבע כי נפלו פגמים בצוואה, ומאחר ולא שוכנע ביהמ"ש כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח באשר ייעשה בעזבונו לאחר מותו, וכי היא אינה מביאה לידי ביטוי את רצונו הכולל והמלא של המנוח, יש להורות על ביטולה של הצוואה.
