ביום 12.12.2001 מצא המנוח את מותו בתאונת דרכים. המנוח הותיר אחריו אשה ובת, המערערות 1-2. אלו הגישו תביעה לבית משפט השלום בירושלים כנגד חברת הביטוח הכשרת היישוב, לפיצוי בגין נזקיהן, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
מספר שנים לאחר מות המנוח, נישאה האלמנה בשנית. לבעלה החדש שתי בנות מנישואיו הראשונים אשר נותרו בחזקת אימן. בשלהי ניהול ההליך בבית משפט קמא, נולדה לבני הזוג בת משותפת.
המערערים טוענים כי בית משפט קמא שגה בחישוב השכר הממוצע במשק, וכי השכר הממוצע בניכוי מס ההכנסה גבוה ב- 273 ₪ לחודש מזה אשר נקבע בפסק הדין, טעות הגורעת מסכום הפיצויים כ- 50,000 ₪. לבסוף, טוענים המערערים כי אין לנכות את תמיכתו של הבעל החדש מהפיצויים אשר נפסקים לעזבון.
האם יש לנכות את תמיכתו של הבעל החדש מהפיצויים הנפסקים ליורשיה המנוח?
ביחס לבסיס שכרו של מנוח, הרי ששומה זו הינה קביעה עובדתית אשר אין בית המשפט של ערעור נוהג להתערב בה, אלא במקרים חריגים. פסק דינו של בית משפט קמא מעוגן היטב בחומר הראיות, ולא פחות מכך, בראיות החסרות.
אשר לטענה בדבר טעות בשיעור השכר הממוצע במשק, על אף שבית משפט קמא לא ציין זאת במפורש, נראה כי כוונתו לשיעור השכר הממוצע במשק לתחילת התקופה השלישית (דצמבר 2007 – 7,839 ₪), אשר בניכוי מס ההכנסה נכון למועד מתן פסק הדין (568 ₪), עומד במעוגל על הסכום אותו קבע. בית המשפט אינו כבול לסכום המדויק של השכר הממוצע במשק,
תביעת התלויים
סעיף 78 לפקודת הנזיקין, דן בזכות התלויים לקבלת פיצוי בגין נזקיהם, וזו לשונו: "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה."
קרא עוד...
סוג הפיצויים אשר נפסקים לתלויים נקבע בסעיף 80 לפקודה, כדלקמן: "בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר."
אלא, שכשם שאין ליתן פיצוי בחסר כך גם אין ליתן פיצוי ביתר. השבת המצב לקדמותו אינה הבאת הניזוק-התלוי למצבו שקדם לעוולה, בלא להתחשב בשינויים אשר ידוע כי חלו במצבו. בעת קביעת הפיצויים אין בוחנים את סיכויי האלמנה להינשא בשנית. על אף זאת כאשר ידוע כי האלמנה נישאה או עתידה להינשא אזי מרבית הגורמים אינם עוד בגדר נעלמים, ויש לנכות את ההפרש שבין תמיכתו של הבעל המנוח לבין התמיכה לה זוכה האלמנה מבעלה החדש, בסייג אחד – במידה ותמיכת הבעל החדש עולה על תמיכתו של הבעל המנוח, אין לזקוף לחובת האלמנה את תוספת התמיכה – "ההתעשרות" ממות בעלה. זאת כאמור, באשר לפסיקת פיצויים לאלמנה בכובעה כתלויה במנוח. כאשר ברי כי עתידה היא להינשא אזי מצטמצם מימד התלות ואין ליתן לניזוק יותר מנזקו. מכאן, שכאשר מוכח באופן וודאי כי מימד התלות עתיד היה להשתנות, מושפעת פסיקת הפיצויים בשל כך.
תביעת העיזבון
תביעת העיזבון אינה תביעה בגין נזקיהם של התובעים אלא הינה תביעת הניזוק אשר במותו עוברת ליורשיו מכוח הדין. עילת תביעה זו מקורה בסעיף 19 לפקודה, אשר כותרתו "השפעת מוות על עילת תביעה". כך נקבע: "(א) נפטר אדם - כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין. (ב) היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו, יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העיזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה. (ג) נסבל נזק על ידי מעשה או מחדל שהיו משמשים עילה לתובענה בשל עוולה נגד אדם פלוני אלא שנפטר לפני הנזק או בשעת הנזק, יראו, לענין פקודה זו, את עילת התובענה שהיתה קיימת נגדו בשל המעשה או המחדל אילו נפטר אחרי הנזק, כאילו היתה קיימת נגדו לפני שנפטר. (ד) הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן."
הזכות בגינה תובעים הינה זכותו של הנפגע, ומועד התגבשות הנזק הינו יום מותו. במועד זה, מלבד התגבשות הנזק, מועברת זכות התביעה של המת אל יורשיו, כקביעת סעיף 1 לחוק הירושה, "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו".
תביעת העזבון אינה תביעה בגין נזקי התובעים כי אם תביעת הנפגע אשר עברה ליורשיו מכוח דיני הירושה. הזכות המועברת אל היורשים הינה זכות התביעה ועילתה אשר היו בידי הנפגע. זכות זו אינה מושפעת מהתפתחויות עתידיות מאחר שהיא אינה זכות מתמשכת כדוגמת זכות התלויים, אלא הינה זכות אשר התגבשה במלואה בעת מות הניזוק או היפגעותו. באשר לשיערוך אותה הזכות – על בית המשפט לקבוע מהם המדדים הראויים על פי הם ישוערך הנזק, כדוגמת שיעור שכרו של הניזוק וכדו’.
ניכוי תמיכת הבעל החדש מתביעת העזבון
מהאבחנה שבין תביעת התלויים לבין תביעת העזבון, יוצא כי לא הרי רכיב התמיכה הנפסק בתביעת התלויים כרכיב התמיכה הנפסק כחלק מתביעת העזבון. רכיב התמיכה בתביעת התלויים הינו התמיכה אשר היתה ניתנת לתלויים, אותה הם הפסידו כתוצאה ממעשה העוולה, ולפיכך כאשר נזקם מצטמצם אין לפצותם מעבר לנזק אשר נגרם להם. בניגוד לכך, בתביעת העזבון רכיב התמיכה הינו התמיכה אשר המנוח היה מעניק לתלוייו, והפיצוי ניתן למנוח (לעזבון) בגין התמיכה אשר אין הוא יכול להעניק עוד כתוצאה ממעשה העוולה. כל שינוי עתידי במתווה חייהם של תלוייו אינו משנה את היקף נזקו של העזבון, אשר, כאמור, התגבש במועד אירוע העוולה.
הפיצוי הניתן לעיזבון עבור ’השנים האבודות’ איננו עבור ’החיסכון’ ושיעורו איננו כשיעור ’יד החיסכון’. ’כל תכליתה של ידה זו’ - כך נפסק – ’היא פונקציונאלית - לסייע בחילוץ מרכיב הקיום אשר יש לנכות מההכנסות לשם חישוב הפיצוי’. כמו בתביעת התלויים, כך גם בתביעת העיזבון, מטרת יישומה של שיטת הידות היא אחת - לחלץ את יד הקיום של המנוח.
עם זאת, כאשר ראשי הנזק בשתי התביעות חופפים זה לזה - והדוגמה המובהקת מתייחסת למרכיב התמיכה שעשוי להיפסק בשתי התביעות - אין מקום לפיצוי כפול. התוצאה ההגיונית המתחייבת מכל אלה היא שהמזיק צריך לשאת (פעם אחת) בפיצוי עבור כל נזק שגרם (לעיזבון בשם הניזוק ולתלויים), וכי אין לנכות ’מין בשאינו מינו’".
קראו גם:
על אף שמבחינה פרסונאלית מדובר באותם אנשים, הרי שאין בידיהם את אותה הזכות – בידי התלויים ישנה זכות קטנה מזו אשר מצויה בידי היורשים: לתלויים בתביעתם שלהם יש זכות לפיצוי עבור תמיכת המנוח שניטלה מהם בעוולה, ולמנוח בתביעתו שלו יש זכאות לפיצוי עבור אובדן הזכות לתמוך. הפסיקה הבהירה כי יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז שיימנע מצב שבו מרכיב התמיכה ייפסק פעמיים. לפיכך, תחום החפיפה חל רק ביחס לחלקו הזהה של רכיב התמיכה, משמע בגובה התמיכה לה זכאים התלויים, אולם רכיב התמיכה לו זכאים היורשים בלבד אינו בתחום החפיפה.
מתביעת העזבון יש אפוא להפחית את הפיצוי שנפסק לתלויים בשל הפסדי התמיכה, אף אם הוא פחות מרכיב התמיכה אשר מגולם בתביעת העזבון. ניכוי של מלוא סכום רכיב התמיכה יגרום לניכוי יתר. באנלוגיה לבחינת סיכויי האלמנה להינשא, ניתן לומר שכשם שאין מנכים מהאלמנה את התעשרותה, במידה ובעלה החדש תומך בה בסכום העולה על תמיכתו של הבעל המנוח, כך אין מנכים מהעזבון את "התעשרותו" מתמיכתו של הבעל החדש. מאחר שרכיב התמיכה הנותר אינו בתחום החפיפה, הרי שדינו כיתר רכיבי התביעה שאינם בתחום החפיפה.
יש לקבל את הערעור בשאלת ניכוי תמיכת הבעל החדש מהפיצוי אשר נפסק לעזבון, ולבטל את הסכום אשר נוכה עקב כך מהפיצויים אשר נפסקו למערערים בבית משפט קמא.
ניכוי דמי המחיה
על מנת לנכות את דמי המחיה על הנתבע להוכיח את זכאות הניזוק לקבלם.
המשיבה טוענת כי לפי הנתון אותו קבע בית משפט קמא ביחס לשכר האלמנה, הרי שהקטינה תעמוד אף במבחני ההכנסה. אין לקבל טענה זו. ראשית, ברי כי נתוני הביטוח הלאומי מתעדכנים מעת לעת, לפיכך לא ניתן להשליך מנתוני הביטוח הלאומי בעת הזאת לקבוע כי נתונים אלו יהיו רלוונטיים במועד בחינת הזכאות לקבלת דמי המחיה. שנית, מצבה הכלכלי של המשפחה אינו בתחום הידיעה השיפוטית, ואף אינו ניתן לחיזוי כאשר עסקינן בקטין צעיר. במועד בחינת הזכאות תיבחן הכנסתה של האלמנה בפועל ואין ודאות כי הערכת בית המשפט בעת הזאת אכן תתממש.
יוצא אפוא, כי אכן במרבית המקרים, בהם עסקינן ביתום קטין, לא ינוכו דמי המחיה מסכום הפיצויים. על אף זאת, ניתן יהיה לנכות את דמי המחיה מסכום הפיצויים במקרה בו מתקרב מועד הזכאות, או אז יכול ויעלה בידי הנתבע להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, כי אף לפי מבחן ההכנסה יהיה היתום זכאי לקבלת דמי המחיה.
לאור האמור, ומאחר שהמשיבה עצמה אינה חולקת על כך שלא הוכיחה את זכאות הקטינה לקבלת דמי המחיה, יש לקבל את הערעור אף בעניין זה ולבטל את ניכוי דמי המחיה.
לסיכום,
יש לדחות את הערעור ככל שהוא מופנה כלפי שיעור שכרו של המנוח, אולם יש לקבלו בשאלת ניכוי תמיכת הבעל החדש מתוך תביעת העזבון וניכוי דמי המחיה.
