אדם ערך צוואה ובה קבע באופן מפורט כיצד הוא מעוניין שרכושו יחולק לאחר מותו. במסגרת "קרבות ירושה" בין הנהנים בצוואה, ניטשה מחלוקת קשה בין נכדו של המנוח לבין בנו. האם ניתן יהיה לסטות מהוראות הצוואה הברורות, וזאת על מנת למנוע מצב של שותפות במקרקעין של הבן והנכד? סוגיה זו הונחה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה.
סעיף 111(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע כי בית המשפט יורה על חלוקת נכסיו של מנוח לפי צוואה אשר האחרון הותיר אחריו, וזאת כאשר צוואה כזו נערכה כדין. עם זאת, בסיפא לסעיף זה נקבע כי בית המשפט רשאי לסטות מהוראות הצוואה, וזאת כאשר הוא שוכנע כי נסיבות המקרה מצדיקות זאת.
מנהל העיזבון טען כי מדובר בחלקת מקרקעין אשר המנוח הורה להעבירה בצוואתו באופן הבא – 95% לבן, ו-5% לנכד. לטענת מנהל העיזבון, הענקת 5% לנכד בנכסו של הבן לא נועדה להעניק לנכד בעלות קניינית אלא מטרתו של המנוח הייתה "ליצור מנגנון פיקוח על פעולותיו של הבן" בנכס. מנהל העיזבון טען כי בנסיבות אשר נוצרו כיום, אין מקום לקיים מנגנון פיקוח זה ויש להפריד את רכוש הצדדים באופן מוחלט.
הנכד טוען כי יש להצמד לרצון המת
הנכד טען כי 5% מהמקרקעין אשר הוענקו לו בצוואה נבעו מרצונו של המצווה. בכתב ההגנה הפנה הנכד את בית המשפט לעיקרון המוביל בדיני צוואות וירושות – "מצווה לכבד את רצון המת". הנכד הוסיף כי המנוח היה "דעתן ומשפטן", וחזקה עליו שידע מהן ההשלכות של הקנייה זו בצוואה. לטענת הנכד, במידה ואכן היה מדובר ב"מנגנון פיקוח", המנוח היה יכול להוריש לבנו את מלוא הבעלות על המקרקעין, ולצרף הערת אזהרה בדבר פעולות עתידיות בנכס. אי לכך, אין לסטות מרצונו של המנוח להעניק לנכדו "בעלות בפועל" על המקרקעין.
קראו עוד בתחום:
- מסמך ללא עדים איננו צוואה
- ירושה - פירוק שיתוף בדירה כאשר לא ניתן לבצע חלוקה בעין
- תשלום שכר ביניים למנהל עיזבון
- ניצול יחסי עורך דין לקוח להשפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואה
בית המשפט קבע כי כל סטייה מהוראות הצוואה לפי סעיף 111(ג) לחוק הירושה צריכה להיות מנומקת ומוסברת. נימוקים אלו חייבים לקפל בתוכם "סיבות מיוחדות" אשר הצדיקו את הליכתו של בית המשפט בסטייה מדרך הצוואה. במקרה דנן, מנהל העיזבון הצהיר "בחירוף נפש" כי המצווה לא העלה את הרעיון של פיצול הבעלות לשני היורשים אלא היה זה מפרי רעיונו, כמנגנון פיקוח בלבד.
עם זאת, עסקינן בשני משפטנים אשר הרעיון של בעלות היה ברור להם היטב. בעניין זה, קבעה השופטת, מקובלת עליי עמדתו של הנכד כי ניתן היה לחשוב על מנגנון פיקוח שונה, כגון נאמנות או הערת אזהרה. לפיכך, והיות והמנוח לא בחר ללכת בדרך זו, אין ליצוק כוונה אחרת לגבי תוכנה של הצוואה.
סעיף 54 לחוק הירושה קובע כי צוואה מפורשת לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ורק אם אינה משתמעת מתוכנה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. במקרה זה, מדובר בצוואה ברורה אשר אין כל צורך לחפש לה "משמעות אחרת מתוך הנסיבות החיצוניות".
