סעיף 42 לחוק הירושה קובע כי מצווה יכול לצוות במסגרת צוואתו כי רכוש יועבר ליורש אחד, ובמותו של יורש זה ליורש שני. על פי החוק, היורש הראשון רשאי לעשות ברכוש כשלו (ואף לרוקן את העיזבון מנכסיו), כל אימת שהרכוש אינו עובר במסגרת צוואתו של היורש הראשון. עם זאת, המוריש רשאי להטיל מגבלות על יכולות של היורש הראשון לעשות בעיזבון כבתוך שלו. לדוגמא, מוריש ראשי להורות את איסור דיספוזיציה בדירת מגורים, באופן בו הדירה בשלמותה תעבור ליורש השני.
במקרה אשר הונח לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, נידונה עניינה של דירת מגורים משותפת אשר שימשה את מגוריהם של בני זוג במהלך 46 שנות נישואיהם. הדירה, אשר נרכשה על ידי הבעל כשש שנים לפני הנישואין, הייתה רשומה על שמו במשך עשרות שנות הנישואין. לאחר פטירתו, ציווה הבעל את הדירה לאשתו עד לפטירתה, ולאחר מכן ליורשים נוספים. צוואת הבעל הייתה למעשה צוואה של יורש אחר יורש, תוך סעיפים מגבילים מסוימים.
קראו עוד בתחום:
- חלוקת ירושה על פי דין לאחר צוואה הדדית, מדוע?
- האם הלכת השיתוף בין בני זוג מנוחים - ידועים בציבור שהגבר היה חשוד ברצח
- התנגדות לצוואה על ידי שתי אחיות וכנגד האלמנה
- שינוי צוואה הדדית שהינה גם צוואת יורש אחר יורש
הבעל הוסיף בצוואה סעיף אשר אוסר על התובעת למכור את הבית לאחרים או לעשות בו עסקה או פעולה קניינית אחרת. לאחר פטירתו של המנוח, פנתה האישה לקבלת צו קיום צוואה ובמסגרתה קיבלה היא את הזכות להתגורר בנכס. בחלוף כשנה לאחר הגשת הבקשה למתן צו קיום צוואה, עתרה האישה לבית המשפט כי תוכר כבעלת הזכויות במחצית מהנכס מכוח הלכת השיתוף בין המנוח לבינה. התובעת הפנתה את בית המשפט לפסיקה הענפה שניתנה בעניין הלכת השיתוף לגבי בעלות על נכסים אשר נרכשו לפני הנישואין, אך הזכויות בהן משותפות מכוח נישואין ארוכי שנים.
האישה לא ביקשה בעלות על הנכס גם כאשר ניתנו לה הזדמנויות לכך
במקרה דנן, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי התובעת אינה זכאית להכרה במחצית מהזכויות בדירה, חרף העובדה שגרה היא בנכס עם בעלה במשך למעלה מ-45 שנה.
ראשית, התובעת הייתה זו שהגישה את צוואתו של המנוח לקיום, ולא התנגדה לקיומה אשר בה הוא מציין במפורש כי לא תוכל למכור או לשעבד את הנכס. זאת ועוד, לאחר פטירת המנוח, ערכה התובעת צוואה מטעמה הזהה כמעט לחלוטין לצוואתו של המנוח.
עורך הדין אשר במשרדו נערכה צוואתה של התובעת העיד בבית המשפט. לדבריו, התובעת הצהירה בפניו מספר פעמים שהיא מעוניינת לכבד את רצונו של בעלה המנוח וחשוב לה כי רצונו יתקיים. השופט ציין עוד כי לתובעת היו מספר הזדמנויות לטעון לזכויותיה בנכס, אך היא לא בחרה לעשות כן (לא בחייו של המנוח ולא לאחר מותו).
לסיכום, התובעת קיבלה את העובדה שהזכויות בנכס הן של בעלה, חרף העובדה שמדובר בשנות נישואין רבות. כמו כן, המנוח לא קיפח את התובעת בצוואתו והותיר לה להתגורר בבית עד לפטירתה בתום 120 שנותיה. במקרה דנן, התקיימה חובה לקיים את רצונו של המת ולהעביר את הנכס, בעת פטירתה של התובעת, ליורשים השניים על בסיס צוואת יורש לאחר יורש.
