סעיף 57 לחוק הירושה קובע כי ילד נכה, חולה נפש או מפגר, זכאי למזונות מן העיזבון גם חרף לאחר גיל 18. מזונות אלו הינם זכותו של הילד מתוקף מצבו הפיסינפשי אשר אינו מאפשר לו לכלכל את עצמו. סעיף 1 לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, קובע כי מפגר הינו אדם אשר מחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כושרו השכלי, יכולתו להתנהגות מסתגלת הינה מוגבלת והוא זקוק לקבלת טיפול רפואי.
במקרה אשר הונח לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, נדרש השופט לבחון את זכאותו של תובע, שהינו מפגר כמשמעותו בחוק הסעד, למזונות מעיזבונו של אביו. התובע במקרה דנן הינו אדם מפגר בן 38 אשר אינו מסוגל לדאוג לעצמו ולא ניתן להכשירו לבצע כל מלאכה. כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה מינה עבור התובע אפוטרופוס, זאת בשל הקשר המצומצם אשר מתקיים בין החסוי לבין בני משפחתו. החסוי בילה את כל חייו במוסדות סגורים ובתי חולים, זאת משום בעיות התנהגותיות וסף גירוי נמוך למעשים אלימים.
קראו עוד בתחום:
-
ביטול חלוקת ירושה בעקבות הצגת צוואה לאחר שנים, האמנם? - המנוח נפטר טרם התייצב בפני ועדה רפואית - האם יורשיו זכאים לגמלה?
- תביעה בגין טענת מעילה בכספי העזבון
- התחשבות בשינויים אשר חלו בחיי התלויים לעניין תביעת העזבון
עד פטירתו של אביו, היה החסוי מבקר את בני משפחתו מדי פעם בחגים. עם זאת, לאחר פטירת האב, הצטמצם הקשר עם בני המשפחה. חרף ניסיונותיה של העמותה לטיפול במפגרים, אשר קיבלה את האפוטרופוסות על חסוי, להפציר בבני משפחתו לבקרו, נותר החסוי כמעט לבדו בעולם. כמו כן, הכנסותיו שהינם ממשרד הרווחה והמוסד לביטוח לאומי, אינן מספיקות עבורו בכדי לרכוש ביגוד או לממן נוכחות של חונך בחייו.בלכתו של אביו לבית עולמו, עבר כל עיזבון האב לידי אחיו של החסוי. האח סירב להעניק לאחיו מן העיזבון בטענה כי כל צרכיו מסופקים על ידי בית החולים בו מאושפז החסוי.
המסגרת המשפטית
גישת המשפט הישראלי קובעת דמיון בין חובה למזונות מהחיים לבין חובה המוטלת על העיזבון. בנוגע לחובה מהחיים, גישת המשפט מבוססת על דיני הצדקה שבמשפט העברי. דיני צדקה אלו קובעים כי בתנאים שבהם הילדים אינם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם, כופין את האב לשלם מזונותיהם ואין זה ענין של מצווה מוסרית.
זאת ועוד, חובת המזונות המטולת על האב לגבי ילדיו הגדולים חמורה יותר מחובת הצדקה הרגילה ויש להטיל על האב יותר ממה שהיה מוטל עליו לפי מידה רגילה של צדקה. במילים אחרות, מדובר אל לאב להעמיס את עול כלכלת ילדיו על הציבור כל עוד הוא בעצמו לא התאמץ עד גבול האפשר.
גישה זו נכונה גם למזונות מן ההורה. הלכה פסוקה היא כי אדם חייב לזון את ילדיו במותו, כפי שהוא חייב לעשות כן בחייו. כמו כן, חובה זו יפה גם כלפי ילדו המבוגר, כאשר נבצר מאותו בן להשתכר למחייתו. אי לכך, בית המשפט פסק כי החסוי זכאי למזונותיו מעיזבון אביו, חרף גילו ובגין מצבו הבריאותי.למעלה מן הצורך, בית המשפט קבע במקרה דנן כי יש גם להתייחס לעובדה שהעיזבון עבר במלואו לאחיו של החסוי. עניין זה עמד אף הוא לטובתו של החסוי במסגרת ההליכים המשפטיים. כמו כן, יש לזכור כי הזכות למזונות מהעיזבון קודמת לזכות הירושה של היורשים, והינה חוב של העיזבון.
