בית המשפט לענייני משפחה נדרש לבחון סוגיה משפטית מעניינת כאשר יורשת יחידה של אישה טענה לזכותה בירושת בעלה לשעבר של אימה, כאשר זה נישא לאישה אחרת מבלי להתגרש בין הנשים. מדובר במקרה בו המנוח היה נשוי לאישה אחת במשך תקופה מסוימת וזו האחרונה לקתה בנפשה. בעקבות מחלת הנפש, הגבר קיבל היתר נישואין לשאת אישה שנייה וממנה נולדו לו במרוצת השנים חמישה ילדים נוספים. כעת, עת הלך הגבר לעולמו, בתה של האישה הראשונה (שהלכה לעולמה מספר שנים קודם לכן) טענה כי היא זכאית גם לרבע מירושת אימה.
האם עצם העובדה שהמנוח לא העניק לאישה הראשונה את גטה, מחמת מצבה הנפשי, הפכה אותה להיות יורשת על פי דין במקרה זה? יצויין כי המנוח ניגש בזמנו לבית הדין הרבני וביקש להתיר את קשר הנישואין בגין מצבה הנפשי של אשתו.
קראו עוד בתחום:
- אישור צוואה מוקדמת לטובת חיילי צה"ל, למרות קיום צוואה מאוחרת
- קדימות של קביעת מוטבים בתוכנית ביטוח לעומת הוראת צוואה מאוחרת
- פס"ד בעניין התנגדויות לשתי צוואות סמוכות בזמן
- פס"ד במחלוקת סביב קיומן של שתי צוואות
האישה לא הייתה מסוגלת להבין את מהות הגירושין ועל כן המנוח שילש את גיטה וקיבל היתר לשאת אישה חדשה. שילוש הגט כלל הסכמה של בית הדין להתרת הנישואין בהתאם לתשלום כתובתה המשולשת של האישה הראשונה. התובעת טענה בבית המשפט לענייני משפחה כי ביום מותו של המנוח, אימה הייתה עדיין נשואה לו משום שהשניים מעולם לא התגרשו כדת וכדין.
רצון המת היה להתיר את הנישואים עם האישה הראשונה
תביעתה של האישה נדחתה בבית המשפט מחמת מספר שיקולים. ראשית, בית המשפט ציין כי בבואו לבחון את רצונו של המנוח עליו להעמיד לנגד עיניו את עיקרון כיבוד רצון המת בדיני הירושות. בפסק הדין נכתב כי המנוח עשה כל שביכולתו על מנת להתיר את קשר הנישואין בינו לבין אשתו הראשונה. "לולא הייתה האישה לוקה במצב נפשי קשה, היה המנוח מבקש ממנה גט שנים רבות קודם לכן", נכתב בפסק הדין. כמו כן, השופט ציין כי מדובר היה "בפרידה שאירעה למעלה מ-20 שנה מיום פטירתו של המנוח, וזאת כאשר במשך כשני עשורים לא היה קשר בין המנוח לבין אשתו הראשונה".
סעיף 146 לחוק הירושה קובע כי במקרה בו נפטר אדם אשר לו שתי נשים נשואות בפועל, יהיו נשים אלה זכאיות לקבל ירושתו באופן שווה. עם זאת, חלוקת ירושת המנוח תעשה בין שתי הנשים כל אימת שיוכח כי שתי הנשים ניהלו קשר זוגי עם המנוח וחיו עימו חיי שיתוף עובר לפטירתו.
השופט קבע כי אמנם המנוח ואשתו הראשונה נחשבו כנשואים בפועל ביום הפטירה, אין בכך בכדי להשליך על זכאותה של בתה לרבע מעיזבונו של האחרון. השלשת גיטה של אמה המנוחה הייתה כאקט גירושין שאיננו משתמע לשני פנים, נכתב בפסק הדין, ומעשה זה העיד על רצונו של המנוח להביא להתרת הקשר בין השניים.
