ת"ע 42914-11-10 + ת"ע 42913-11-10
סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע כי בין הפסולים לרשת מוריש נמצא גם מי שהורשע בכך שגרם למותו של המנוח במתכוון (או ניסה לגרום למותו). על פי סעיף זה, התנגדות להכללת אדם בקרב היורשים דורשת הוכחת שני תנאים – קיומו של פסק דין מרשיע וקיומה של כוונה. במסגרת מקרה אשר הונח לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, נדונה סוגיה זו כאשר דובר ברוצח הלוקה בנפשו.
עסקינן באדם אשר הוגש כנגדו כתב אישום בגין רצח אימו והאחרון לא עמד לדין מחמת מחלת נפש. הרוצח טען כי הוא זכאי לרשת את האם המנוחה ואילו אחיו התנגדו לכך. התובע טען, באמצעות בא כוחו, כי לא התקיימו במקרה זה שני התנאים הנ"ל. לדבריו, לא ניתן פסק דין מרשיע כנגדו (למרות שהוא הודה בביצוע המעשה), ולא הוכחה כוונה להמית את האם (בשל מחלת הנפש אשר בגינה הוא גם מאושפז כיום במוסד טיפולי). בית המשפט קבע כי התובע, אשר רצח את אימו, לא יזכה לרשת אותה.
קראו עוד על רציחות במשפחה:
- רצח בשביל ירושה - האם בני הזוג מעוז נרצחו על ידי בנם?
- האם הלכת השיתוף בין בני זוג מנוחים - ידועים בציבור שהגבר היה חשוד ברצח
- האב שניסה להרעיל את בנותיו יואשם בניסיון לרצח
- ירושה למרות רצח
"הרוצח, אשר מאושפז בבית חולים לבריאות הנפש, ניסה גם לרצוח את אחיו במהלך האירוע", צוין בפסק הדין. ב"כ התובע טען, בשם מרשו, כי לא חל על האחרון הסייג בחוק הירושה הקובע כי אדם שהורשע בכך שגרם למותו של המוריש במתכוון לא יירש אותו. לשיטתו, היות ומרשו לא "הורשע" בהריגת אימו, אזי הוא לא קיים את תנאי הסעיף והוא אחד מן היורשים. זאת ועוד, ציין התובע, "פעלתי בעודי חולה נפש והרצח לא נעשה במתכוון". בית המשפט, בפסק דין ארוך ומפורט, דחה את טענותיו של התובע.
בית המשפט: "לא ייצא חוטא נשכר"
השופט יזרעאלי ציין בפסק דיינו כי פרשנותו של חוק הירושה, מתוקף היותו חוק אזרחי, צריכה להיות תכליתית ולא דווקנית. אי לכך, במקרים בהם פלוני טוען כי הוא זכאי לרשת את אלמוני, יש להתחקות אחר העיקרון המוביל בעניין זה והוא – עיקרון רצון המת. במקרים בהם המת לא הותיר אחריו צוואה, החוק קובע כי הירושה תחולק בהתאם להסדר על פי דין. עם זאת, החוק מחריג מתחולתו אדם אשר נפל במעשיו פגם מוסרי.
השופט מצא לנכון לשלול את זכותו של התובע לירושת אימו מתוך הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה". לקביעתו, די היה בכלל זה כדי להביא לדחיית התביעה. "יש להימנע ממצב בו החוטא ייצא נשכר. המשפט העברי והפסיקה הישראלית תומכים בכלל עתיק יומין זה", כתב השופט בפסק הדין, "רואה אני לנכון לדחות את תביעתו של הבן הרוצח וזאת לאחר שהלה אף הודה בביצוע המעשה אך תלה את נסיבותיו במצבו הנפשי". כמו כן, השופט קבע כי סטייה מהחלטה כאמור הינה, לדידו, "ירושה בלתי מוסרית".
