מהו כוחה של צוואה לעומת הסכם אשר נחתם בין המנוח לבין בית האבות, וכיצד יש לחלק את הפיקדון אשר הופקד על ידי המנוח בעוברו לדיור המוגן? סוגיה זה עמדה במרכזו של דיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.
המנוח עבר לגור בבית האבות בשנת 1996, כאשר במסגרת המעבר הפקיד האחרון דמי פיקדון וחתם על הסכם במעמד שני בניו. בהסכם נקבע כי כאשר ילך המנוח לעולמו, יחולק הפיקדון בין שני ילדיו וכלותיהם. עם זאת, לאחר מותו הוריש המנוח את כל ירושו, לרבות הפיקדון, לאחד מבניו ולנכדיו, כאשר הוא מנשל את בנו השני וכלתו מן הירושה.
הכלה וילדיה (הבן נפטר לפני אביו) הגישו התנגדות לצוואה ובית המשפט נדרש להכריע – האם יש לחלק את הפיקדון בבית האבות כאמור בהסכם אשר במסגרתו הופקד, או שמא יש לקבל את צוואתו של המנוח כחזקה מן ההסכם.
קראו עוד בתחום:
טענות הצדדים
תומכי הצוואה טענו כי האמור בצוואה גובר על הכתוב בהסכם, שכן מדובר ברצונו של המנוח שהינו עיקרון מוביל בדיני ירושות. כמו כן, לטענתם, על פי סעיף 8 לחוק הירושה, דין מתנות עתידיות או עסקאות בירושה עתידית, להתבטל.
המתנגדים לצוואה טענו כי המנוח התחייב במפורש להעניק לשני בניו באופן שווה את כספי הפיקדון, ובתמורה היו הם אחראים לתשלומים לבית האבות בשנותיו האחרונות. לטענתם, ההסכם במסגרתו הופקד הפיקדון קובע במפורש כי כל אימת שלא צוין בו משהו אחר, יש לחלק את הפיקדון בין המבקשים לאחר מות המנוח.
הסכם בנוגע לפיקדון בעת הפטירה הינו עסקה עתידית
בית המשפט קבע כי יש לקבל את טענותיהם של התומכים בצוואה שכן ההתחייבות שניתנה לבניו של המנוח בזמן חתימת ההסכם, לגבי חלוקת הפיקדון במותו, אינה אלא מתנה שהמנוח רצה לתת לאחר מותו ומן הפסיקה והחקיקה ידוע כי דין הסכמים עתידיים אלו להתבטל (כל אימת שהם אינם נערכים כצוואה). בית המשפט נתן דוגמא להבטחה שהעניקה אישה בערוב ימיה לעורך דינה כי היא מתירה לו לגבות שכר טרחה ככל שירצה בעבור ניהול רכושה לאחר פטירתה. השופטים ציינו כי דין הסכמים אלו, שאינם ערוכים על ידי צוואה, להתבטל.
