דיני הירושה בישראל קובעים שתי דרכים אשר באמצעותן ניתן לחלק את ירושתו של אדם לאחר פטירתו. הראשונה, והמומלצת על ידי עורכי דין העוסקים בתחום, הינה על ידי עריכת צוואה. מדובר במסמך משפטי אשר נערך על ידי המצווה עוד בחייו, ובמסגרתו הוא קובע כיצד הוא היה מעוניין שרכושו יחולק עם הליכתו לבית עולמו. הדרך השנייה היא באמצעות צו ירושה. במקרים בהם אדם הולך לעולמו מבלי להותיר אחריו צוואה, ירושתו מתחלקת בין יורשיו השונים לפי סדר שנקבע בחוק הירושה. חלוקה זו נקראת ירושה על פי דין.
קראו עוד בתחום:
- צוואה מבטלת צו ירושה - האמנם?
- נישול מצוואה - האם ניתן לטעון להשפעה בלתי הוגנת?
- מי יירש את חלקו של נהנה מצוואה אשר נפטר לפני המצווה?
- תיקון בחוק הירושה באשר לזכויות ילדים מאמצים
במסגרת ירושה על פי דין, בן זוגו של המנוח זכאי למחצית מרכושו. באיזה נתיב יש ללכת כאשר הנישואים למנוח היו פורמאליים בלבד וריקים מתוכן? האם גם כעת בן הזוג יהיה זכאי למחצית מהעיזבון? סוגיה אשר זהו עניינה הונחה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה.
האישה הנשואה לא חיה עם המנוח במשך 35 שנה
מדובר בירושתו של אדם אשר נפטר בבלגיה לאחר שהוא לא שהה בישראל למעלה מ-30 שנה. כאשר המנוח עזב את הארץ, הוא היה נשוי לתובעת (ממנה גם נולדה לו בתו הבכורה). עם זאת, במשך כ-36 שנים, השניים לא התראו והאישה ניהלה מערכת יחסים עם גבר אחר. יודגש כי לאישה נולדו שתי בנות במסגרת יחסיה עם בן זוגה השני, והשניים אף חתמו על הסכם ממון שאושר בבית המשפט לענייני משפחה.
אחיו של המנוח טענו כי היות והנישואין לאישה היו פורמאליים בלבד, לא היה מקום לפסוק לטובתה ולו שקל אחד מירושת אחיהם. מנגד, האישה טענה כי חוק הירושה קובע באופן מפורש שבן זוג הנשוי לאדם בעת פטירתו זכאי למחצית מעיזבונו. לטענתה, חוק הירושה לא הבחין בטיב הנישואין אלא קבע קטגורית את זכותה לירושת בעלה הרשום. האישה הוסיפה כי גם ביטוח לאומי וגם משרד הפנים הכירו באלמנותה. בית המשפט בחן את המקרה וקבע כי הדין עם האחים. דהיינו, נקבע כי למרות שהאישה הייתה בת זוגו הנשואה של המנוח ביום פטירתו, היא לא הייתה בת זוגו לעניין חוק הירושה.
המסגרת המשפטית
סעיף 10 לחוק הירושה קובע כי בין יורשיו של אדם על פי דין נמצא גם מי שהיה בן זוגו במותו. מבחינת הגדרתו של בן הזוג, נקבע כי בן זוג יכול להיות גם הידוע בציבור של המנוח בעת שזה הלך לבית עולמו. למעשה, לאור ההבחנה אשר נעשתה בחוק הירושה בין בני זוג לבין ידועים בציבור, הפסיקה קשרה בין המונח "בן זוג" לבין נישואין פורמאליים. בתי המשפט קבעו לא אחת כי המבחן לשם קביעת "בן זוג" הינו מבחן ההזדקקות לגט. דהיינו, גם כאשר אדם לא נישא כדין, אך בית הדין הרבני קובע שאם העניין היה מובא בפניו האישה הייתה חייבת בגט, מדובר בבן זוג לצורך חוק הירושה.
במילים אחרות, חוק הירושה מכיר בשתי צורות של בני זוג - נישואין פורמאליים וידועים בציבור (המנהלים חיי משפחה ומשק בית משותף). במקרה דנן, לא הייתה מחלוקת כי האישה הייתה נשואה למנוח באופן פורמאלי. עם זאת, נקבע כי בשל הנסיבות המיוחדות, הפרשנות הראויה למונח "בן זוג" הובילה להעדר זכות לרשת את הנפטר. בית המשפט קבע את החלטתו על בסיס מספר היבטים. לדוגמא:
- האישה הגישה כנגד בעלה המנוח תביעת גירושין כבר בשנת 1966 ולאחר 4 שנות נישואין בלבד. הבעל לא הגיע לדיון בבית הדין הרבני והוא למעשה יצא מהארץ בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. במשך עשרות שנים לא היה כל קשר בין האישה ובעלה. הבעל אף לא הגיע להלוויית בתו בישראל (בשנת 1986) והאישה לא הזמינה אותו להלוויה.
- הוצג הסכם חיים משותפים שנערך בין האישה ובן זוגה החדש. בהסכם זה השניים הצהירו על חיים משותפים במשך 36 שנים אשר במהלכן הם היו ידועים בציבור ונולדו להם שתי בנות.
- במהלך עדותה בבית המשפט, האישה אמרה כי בן זוגה הינו הגבר האחר, ולא בעלה.
"זכותו של בן זוג לרשת הינה זכות אשר נתונה למי שקשר הנישואין עימו עומד באופן פורמאלי. במקרה שלפניי, האיש והאישה אכן היו נשואים באופן רשמי, ולא התירו את נישואיהם, אך הם חיו ביחד כארבע שנים בלבד וזאת בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת. מאז, האישה חיה במשך למעלה משלושה עשורים עם בן זוג אחר, ניהלה עימו חיי משפחה ומשק בית המשותף, והייתה הידועה בציבור שלו. בנסיבות המדוברות, לא ראיתי לנכון לקבוע לה זכויות בירושת בעלה הפורמאלי", נכתב בפסק הדין.
