המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 22.12.04 והשאירה אחריה צוואה מיום 3.10.99, אשר קוימה ע"י הרשם לענייני ירושה. הזוכים על פי הצוואה הינם: המשיבה 1 – בתה של המנוחה, המשיב 2 - בנה של המנוחה, המשיבים 6-3 – נכדיה של המנוחה מבנה אשר הלך לבית עולמו, והמשיבה 7 – כלתה של המנוחה מבנה אשר הלך לבית עולמו.
כיצד יש לחלק את הנטל בין הזוכים השונים?
כוונת המחוקק לכלול את כל הנכסים, המוחשיים והלא מוחשיים, והזכויות בגדר מנה למרות שאולי משתמע מלשון הסעיף שה"מנה" בה מזכה המוריש את היורשים היא נכס ברור וידוע, אין הדבר חייב להיות כך. סעיף 52 לחוק הירושה מתייחס לנכס בלתי מסוים ומשמע שגם נכס זה - שזהותו תיקבע רק מאוחר יותר לאחר מותו של המוריש – דינו כ"מנה".
המשמעות של הגדרת חלק בעיזבון כ"מנה" נעוצה בחלוקת אופן נשיאת החובות בין הזוכים השונים, הזוכים במנה/ות או אלה הזוכים בחלק שיורי. הכלל הוא כי חובות העיזבון מתחלקים בין הזוכים כולם למעט מחלקם של זוכים במנות ספציפיות. דהיינו, קיים הבדל באחריותם של זוכים לכיסוי חובות העיזבון: אחריות הזוכה במנה עולה כדי שוויה של המנה, רק במקרה בו לא ניתן לגבות החוב מזוכה אחר, שאינו זוכה במנה.
בענייננו מדובר בסיטואציה בה המנוחה לא הורישה את הנכס אשר מהווה עיקר העיזבון, אלא הורישה את תמורתו – כסף – אשר יתקבל תמורת מכירת הנכס. כלומר, הנכס השתנה – "הפך" מנכס מקרקעין לכסף, וההוראה לשינויו: למכירתו לרבות אופן חלוקת הכסף אשר יתקבל תמורת המכירה, ניתנה על ידי המנוחה בעצמה בצוואה. דהיינו, לא מדובר במנה במובן הקלאסי שלה (כמו, להבדיל, נכס מסוים אותו מצווה המוריש לזוכה מסוים, או סכום כסף ספציפי המצוי בחשבון הבנק עת מות המוריש).
קראו גם:
לאור ההגדרה הגמישה המצויה בחוק ל"מנה" ולאור מהות ותוכן הצוואה – ומאחר ומדובר בנכס בבעלות המנוחה אשר הינו בר מימוש (כלומר, אין מניעה חוקית למוכרו) - אפשר וניתן בנסיבות המתאימות להגדיר חלק מהתמורה בעד מכירת הנכס כמנה.
חרף ועל אף האמור בסעיפי החוק, מעל הכול, עומד רצונו של המוריש ואומד דעתו, ואם בחר מוריש לשנות בהסדר ספציפי מהקבוע ומוסדר בחוק הירושה, הרי אין חולק כי הוא רשאי לעשות כן בצוואתו. בהתאם, המוריש רשאי לקבוע מי מבין יורשיו יסלק את חובות העיזבון – כולם או מקצתם – ומי יהיה פטור מכך. יש לראות בהרחבה או בצמצום של האחריות לחובות שמטיל המוריש על היורשים כהרחבה או צמצום זכייתו של כל יורש על פי הצוואה.
פרשנות צוואה
מקור הסמכות העיקרי לפרשנות צוואה נמצא בס’ 54(א) לחוק הירושה: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". על פי ס’ 54 (א), למד הפרשן על אומד דעת המצווה משני מקורות: האחד הינו "הצוואה", והשני הינן ה"נסיבות". הצוואה הינה המקור המשמעותי החשוב ביותר לבחינה זו.
יש לפרש את לשון הצוואה כך שהמנוחה ביקשה לייחד ולהעניק לבתה, המשיבה 1, חלק מסוים ונוסף מהרכוש – והתכוונה כי אותו חלק יישאר ככזה ויוענק לבתה בשלמותו, בהתאם לדין החל, וכמפורט מעלה. לפיכך, אין לפרש את הצוואה כך שמחלקה הספציפי של המשיבה 1, 200,000 דולר ארה"ב, יש לנכות את מיסי המכירה. כלומר, יש לפרש את צוואתה של המנוחה כך שהסך של 200,000 דולר ארה"ב יועבר נטו לידי המנוחה, כמנה ספציפית.
הריבית
בסעיף 109(א) לחוק הירושה נקבע כדלקמן: "נכסי העיזבון יחולקו בין היורשים לפי שווים בזמן החלוקה". לאור האמור בסעיף זה, וכן משום שמנהל העיזבון לא רשאי לחלק את העיזבון ללא הוראה מאת ביהמ"ש על אחת כמה וכמה כאשר ישנה סוגיה במחלוקת בין היורשים – יש להורותכי הסך של 200,000 דולר ארה"ב יועבר לידי המשיבה 1 כפי שוויו ביום החלוקה, במאובחן משוויו ביום קבלת התמורה.
לסיכום, בית המשפט קבע כי יש להעביר לידי המשיבה 1 מנה בסך של 200,000 דולר ארה"ב מתמורת הנכס, נטו – ללא שיופחתו מחלק זה המיסים וההיטלים הנדרשים בגין מכירת הנכס. סכום זה יועבר לידי המשיבה 1 בצירוף הריבית אשר נצברה עבורו, בהתאם לשער הדולר ביום חלוקת התמורה.
