חוק הירושה קובע מספר דרכים אשר במסגרתן ניתן לערוך צוואה. בין דרכים אלו ניתן למנות צוואה בעל פה, צוואה בכתב יד, צוואה בפני עדים וצוואה בפני רשות. החוק קובע לכל אחת מהדרכים הללו סייגים וכללים אשר מעידים על כשרותה של הצוואה.
לדוגמא, לאחר שמיעת צוואה בעל פה העדים חייבים לערוך זיכרון דברים וצוואה בעדים לא תיעשה בפני עד אחד בלבד. במידה והצוואה נערכה כדין, חזקה עליה שהיא מבטאת את רצון המת ויש לפעול לפיה. האם ניתן לקיים צוואה גם כאשר בידיו של המבקש יש רק תחליף לצוואה המקורית (כגון העתק של הצוואה בלבד)?
קראו עוד על צוואות וירושות:
- צוואה בפני רשות - מהי?
- פגמים בצוואה
- שכיב מרע, קיום או דחייה של צוואה בעל פה
- סעיף 114 לחוק הירושה - האם ניתן להתחייב על העברת זכויות לפני פטירה?
- חלוקת ירושה ללא צוואה, הכיצד?
בעל דין אשר מבקש לקיים צוואה שלא באמצעותה המקור, יכול לעשות זאת מכוח סעיף 68(ב) לחוק הירושה. בעל דין זה צריך לשכנע את בית המשפט כי המנוח השאיר צוואה לפני מותו אשר נערכה באחת הדרכים הקבועות בחוק (מלבד צוואה בעל פה). אדם המבקש את קיום הצוואה צריך להציג בפני בית המשפט את תוכנה של הצוואה המקורית, את הוראותיה והנחיותיה, וזאת בצורה ברורה ומדויקת.
הגשת העתק של הצוואה, האם קביל?
הלכה פסוקה היא כי ככל שמדובר בהגשת העתק בתור תחליף למקור, די בהצגת ההעתק כדי לשכנע, לכאורה, את בית המשפט שהמנוח הותיר אחריו צוואה. לאחר ששוכנע בית המשפט בעניין הצוואה, על הוראותיה הענייניות, מוטל על המבקש להרים נטל נוסף – להסביר מדוע לא ניתן להציג את המקור. או כלשון החוק – מדובר "אי אפשר להגיש את המקור" או מדוע "המקור נשמד".
כאשר הצוואה איננה בחזקתו של המבקש את קיומה, ניתן להניח כי המנוח השמיד את הצוואה ולא היה מעוניין שתתממש. כאמור, חוק הירושה קובע כי ישנן מספר דרכים לערוך צוואה. במקרים בהם קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים הקשורים לצוואה, העיקרון אשר אמור להנחות את בית המשפט הוא עיקרון רצון המת.
ידוע כי אדם רשאי לשנות את צוואתו כמה שיחפוץ וכאשר מוצגות בפני בית המשפט שתי צוואות שנערכו במועדים שונים, חזקה על הצוואה המאוחרת שהיא מקיימת את רצון המת בצורה הנכונה ביותר (כל אימת שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת על המצווה).
- התנגדות לצו ירושה שניתן בבית דין רבני בגין העדר סמכות
- מהי הסתלקות מירושה?
- צוואה על פי שיקול דעת של אחר, האמנם?
פרופ' שילה, בספרו "פירוש לחוק הירושה", כותב כי כאשר בית המשפט מוכן לקבל ראיות נסיבתיות או חיצוניות, אשר בהסתמך עליהן הוא קובע שהייתה צוואה כנדרש והעדרה אינו משפיע על רצון המת, יש למלא את הצוואה כאילו הייתה מונחת בשלמותה מול הצדדים.
אין להתעלם מהעובדה כי העדר צוואה עלול להעיד על רצונו של המנוח לבטלה. דהיינו, כאשר מגישים לקיום צוואה מקורית, ברור שהמצווה לא שינה את צוואתו עד מותו (אלא אם יוכח שלמרות מציאת הצוואה המנוח ביטל את המסמך בטרם פטירתו).
מאידך, כאשר מוגשת הצוואה המוגשת לקיום איננה מקורית, עולה המחשבה האם המצווה השמיד את הצוואה על מנת לבטלה. במקרים בהם אין הוכחה שהצוואה הושמדה על ידי המנוח, מוטל על הטוען לקיום הצוואה הנטל להוכיח שהתחליף שבידיו יכול לשמש כצוואה תקפה.
צוואה אבדה – האם המצב אבוד?
בית המשפט העליון בחן בפסיקותיו את נטל השכנוע אשר מוטל על המבקש קיום הצוואה ללא המקור. בפסק דין בן טובים נ' דוויק, הסביר בית המשפט העליון כי כאשר הצוואה המקורית אבדה, אין צורך להוכיח כיצד אבדה הצוואה (שכן מדובר בעניין שהוא בדרך כלל קשה ואף בלתי אפשרי). זאת ועוד, אין צורך להציג עדות ישירה ופוזיטיבית לכך שהצוואה האבדה, ודי בכך שנעשו הממצאים הדרושים לאיתורה.
מידת המאמץ שיש להשקיע באיתור הצוואה שאבדה משתנה ממקרה למקרה ומצוואה לצוואה. הלכה פסוקה היא כי על התובע מוטל לעשות כל שביכולתו בכדי להניח ידיו את המסמך המקורי.
בית המשפט מכוון אפוא לנטל שכנוע נגיטיבי המונח על כתפיו של אדם המבקש קיום צוואה ללא המקור. דהיינו, בית המשפט בוחן ראשית - באופן תיאורטי - מהם הצעדים אשר היו יכולים להיעשות באופן סביר בנסיבות המקרה. לאחר מכן, השופטים בודקים האם המבקש את קיום הצוואה ביצע צעדים אלו בפועל.
