להלן תביעה שהגישה התובעת כנגד בנה למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעת, הינה בעלת הזכויות הבלעדית בנכס המצוי באזור התעשיה באילת בשטח כולל של כ-400 מ"ר. כמו כן, עותרת התובעת להצהיר שהינה בעלת הזכויות הבלעדית בבית עסק המצוי בנכס ומהווה חלק ממנו והידוע בשם המסחרי "נגריית י." וכי לנתבע אין כל זכות בעלות בנגריה ו/או בנכס.
מנגד הגיש הנתבע תביעה שכנגד למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא בעל הזכויות בנכס הידוע כנגריה. לחילופין עותר הוא להצהיר, כי הוא בעל הזכויות להירשם כבעלים של אותו חלק מהנכס בו ניהל המנוח את הנגריה. לחילופי לחילופין עותר הוא לזכות החזקה הבלעדית בנגריה לכל חייו.
האם יש לקבל את התביעות?
חזקת השיתוף הינה חזקה ראייתית פרי ההלכה הפסוקה המבקשת להגשים תפיסה ערכית של צדק ושוויון. על פי חזקה זו מיוחסת לבני הזוג כוונת שותפות בנכסים. חזקה זו מושתתת על ההנחה של אורח חיים תקין של בני הזוג ושל השקעת מאמץ משותף. בענייננו, אין מחלוקת כי עד למועד פטירת המנוח, קיימו הצדדים מערכת יחסים ארוכה וממושכת בת כ-45 שנים.
קראו עוד בתחום:
מן האמור, לא יכול להיות חולק כי בין התובעת והמנוח התקיים משטר של שיתוף בכל הנכסים והזכויות שנצברו על ידם במהלך חייהם המשותפים. עקרון היסוד העומד במרכזם של דיני הירושה וענייני צוואה לקוח מהמשפט העברי והוא העיקרון לפיו ’מצווה לקיים את דברי המת’. עקרונות פרשנות צוואה מגולמים בסעיף 54(א) לחוק הירושה, אשר מחייב פרשנות לפי "אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
תנאי לשימוש בכללי הפרשנות המותווים בסעיף 54 לחוק הוא שהוראת הצוואה אינה סתומה, היא מובנית על פניה אלא שזקוקה היא לפרשנות זו או אחרת על מנת ליתן לה את המשמעות הראויה. במקרה דנן, הוראת הצוואה הגדירה מיהו הזוכה ובאיזה נכס, אולם אין די בכך שכן עדין אנו נדרשים להשתמש גם בכלים של פרשנות להבהרת משמעותה של הוראת הצוואה שנראית על פניה כרבת משמעות.
הוראת סעיף 54(א) לחוק משקפת תפיסה לפיה חירות הקניין בהשתלבותה עם ערך כיבוד רצון הנפטר מגינים על זכותו של אדם להורות מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו. כל שנותר הוא להתחקות אחר כוונת המצווה ואומד דעתו, כפי שזו משתקפת בשני מקורות: האחד צוואה, שהינה המקור המשמעותי ביותר לבחינה זו, והשני הינו "הנסיבות". בפרשנות צוואה ובחתירה לאומד דעת המצווה יש להתחשב הן בלשון הצוואה והן בתכליתה.
הנסיבות שיש לקחת בחשבון הן אותן נסיבות אשר כוללות את הנתונים עד לעריכת הצוואה, בעת עריכתה ונתונים על אירועים שהתרחשו לאחר עריכת הצוואה והמלמדים על אומד דעתו של המצווה בעת עריכתה. על אומד דעת המצווה יש ללמוד מכל מקור אמין ואין להבחין פורמאלית בין "פרשנות פנימית", דהיינו, לשון הצוואה, לבין "פרשנות חיצונית", דהיינו, פניה לנסיבות חיצוניות לצוואה.
קראו גם:
במקרה דנן, לאחר שנשמעו העדים באשר לאומד דעתו של המנוח, וכן את טענות הצדדים הגיע ביהמ"ש למסקנה, כי המנוח בצוואתו ביקש להשיג שתי מטרות עיקריות: האחת, הוא ביקש להעניק באמצעות הצוואה את כל רכושו לרעייתו לתובעת, לרבות הנכס נשוא המחלוקת, כפי שנלמד בבירור מהוראות סעיף 2 לצוואה לפיה "את כל נכסי וזכויותי, מכל מין וסוג שהוא, שיש לי ו/או שיהיו לי בעתיד הנני מצווה – לאשתי .והמטרה העיקרית השנייה, שעמדה לנגד עיניו, הייתה להעניק לבנו את עסקו נגריית "האחים י." על מנת שהלה ינהלו ובכך ימשיך את דרכו.
המסקנה שרצון המנוח להעניק לרעייתו את כל רכושו בהסתמך על לשונה המפורשת של הצוואה מקבלת משנה תוקף נוכח הקביעה דלעיל, כי המנוח והתובעת, אשר חיו כבני זוג שנים רבות, ניהלו אורח חיים תקין והתקיימה ביניהם חזקת השיתוף.
המנוח ביקש לייחד את הנגריה לבנו
אכן צודקת התובעת כי בעת עריכת הצוואה לא היתה למנוח זכות בעלות בנכס אלא זכויות כדייר מוגן ומשכך לא יכול היה להוריש לה זכויות אלו, וכדי לא לאבד את הנגריה קבע את הנתבע כמי שימשיך את העסק כמתחייב מחוק הגנת הדייר. השאלה היא האם משרכש המנוח את הנכס בוטלה הוראתו זו, התשובה לכך שלילית וזאת מהטעם כי המנוח רצה המשכיות לעצמו. המנוח היה מודע לאחר רכישת הנכס על קיום הוראה זו בצוואתו וכלל לא מצא לנכון לשנותה הגם שיכול היה לעשות זאת.
יש לפרש את לשון הצוואה כך שהמנוח ביקש לייחד ולהעניק לבנו הנתבע את זכות החזקה בנגריה והתכוון כי אותו חלק יישאר ככזה ויוענק לבנו לחזקתו לכל ימי חייו, על מנת שהנתבע ינהל את העסק, אשר ישמש לו מקור פרנסה, ובכך ימשיך את דרכו ושמו של המנוח.
אולם לכך לא התכוון המנוח , אשר היה בזוגיות ממושכת וביחסים תקינים עם התובעת, כפי שפורט בהרחבה, לגרוע מהזכויות אשר העניק לתובעת בצוואה, בעיקר כאשר לצורך רכישת הנכס, עשה שימוש בכספים משותפים אשר היו על פי הצוואה מיועדים לתובעת. המסקנה המתבקשת היא כי הוראת הצוואה, בהצטרף להסכמת התובעת, מעניקה לנתבע את זכות החזקה להמשיך ולנהל את הנגריה.
קראו גם:
באשר לתשלום שעל הנתבע לשלם כמחזיק אין להתעלם כי הזכויות כפי שהתכוון המנוח להוריש כזכויות בצוואתו היו זכויות כדייר מוגן. לעניין שכירות מוגנת שצוינה בצוואה יצוין, במאמר מוסגר, כי שכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר אינה מוגדרת כזכות בחוק במקרקעין.
שכירות מוגנת הינה למעשה דיור ב"דמי מפתח". השוכר משלם סכום כסף עבור הדירה או עבור העסק, ובמשך השנים הוא ממשיך לשלם דמי שכירות נמוכים מאוד. יתרונותיה של זכות השכירות המוגנת הן בהיבט הכלכלי, הבא לידי ביטוי בתשלום דמי שכירות נמוכים מהמקובל בשוק החופשי, והן מאפשרותו להשתמש בנכס ללא חשש מפינוי.
כאמור, ביום 30.12.03 רכש המנוח את מלוא הזכויות בנכס. בהסכם המכר (המסומן נ/1) אין זכר לזכויות המנוח כדייר מוגן אלא כשוכר בלבד, מכל מקום, בשל תפיסת המנוח, שבאה לידי ביטוי בצוואה, שלפיה היה הוא שוכר מוגן בנגריה במועד כתיבת הצוואה, יש להעניק יתרונות אלו לנתבע בכל הקשור לתשלום דמי השימוש הראויים ולחששו שמא יפונה מהנכס ללא קבלת תמורה ועל כן, בנסיבות הקיימות כאשר לתובעת יש כיום זכויות במחצית מכח השיתוף ובמחצית האחרת מכח הצוואה הרי שיש להתייחס למעמדו של הנתבע כמחזיק אשר דמי השכירות שעליו יהיה לשלם לתובעת יעמדו בגובה השווה ל- 70% מגובה תשלום דמי שכירות ראויים. הרעיון של 70% מבטא בזה את זכויותיה של התובעת כבעלת זכויות מכח השיתוף ומהזכויות שנתקבלו מהמנוח על פי הצוואה.
אין חולק, כי המנוח ניהל את הנגרייה במבנה נשוא המחלוקת שנים רבות, והוא נהג לבצע מלבד נגרות גם פעולות צביעה ומסגרות, כך העידו גם עדי התביעה.
התובעת בעצמה מודה כי המנוח לא היה רק נגר אלא "היה הכל" כהגדרתה. ואף לשיטתם, לא תחם המנוח פעילותו אך לשטח תא 1. משכך אין מנוס מלקבוע, כי עסקו של המנוח "נגריית אחים י." נוהל במהלך השנים, לרבות מועד עריכת הצוואה, בתא 1 ובחצר הצמודה לתא 2 .
לסיכום,
נוכח כל האמור, הגשמת אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא עולה מהצוואה ,מהנסיבות ומדבריה של התובעת, מובילה למסקנה, כי המנוח ביקש להעניק לרעייתו זכויות בעלות על מלוא נכסיו, לרבות הנכס נשוא המחלוקת, וזאת בכפוף להענקת זכות חזקה לנתבע לכל חייו על אותו חלק בנכס ששימש אותו לנגריה, ושלתפיסתו היתה לו במועד עריכת הצוואה זכות שכירות מוגנת בו ואשר השתכללה לזכות בעלות ברבות הימים.
המנוח ביקש שבנו -הנתבע ינהל את העסק ויעבוד בנגריה כל חייו ויתפרנס ממנה ובכך ימשיך דרכו שלו, וזאת מבלי לגרוע מזכויות רעייתו –התובעת, אשר לה העניק את כל רכושו ועימה חי בשיתוף שנים רבות. לתובעת אמנם זכויות בנכס ובנגריה גם מכוח חזקת השיתוף, משהסכימה התובעת, כי לנתבע זכות חזקה בנגריה לכל חייו ובשים לב לעובדה, כי עמדה על כך שצוואת המנוח לא תשונה על ידי המנוח בנוגע לזכות זו של הנתבע שכן היה זה גם רצונה ויתרה היא למעשה על טענותיה כנגד זכות הנתבע מכוח זכותה לחזקת השיתוף.
