תמ"ש 1360-07
בני זוג ערכו צוואות הדדיות. במסגרתן, הם קבעו את הורשת רכושם זה לזו, ולאחר מכן לבנותיהן המשותפות. לאחר פטירת הגבר, אחת הבנות הגישה תביעה כנגד אמה וזאת בטענה כי האחרונה מרוקנת את תוכנו של העיזבון ומבטלת למעשה את ירושתה. מדובר בהליך משפטי אשר נוגע לחופש הנתון ליורש ראשון בצוואות יורש אחר יורש. דהיינו, האם היורש הראשון רשאי לעשות ככל העולה על רוחו עם הנכסים שירש? מהי אפוא החובה המוסרית המוטלת עליו והאם היא מציבה עליו גם מגבלה משפטית?
בצוואת המנוח במקרה דנן היה סעיף אשר הורה על ירושה בדרך של יורש אחר יורש. המנוח ביקש כי כל רכושו יעבור בפטירתו לאשתו, ולאחר אחרית ימיה של האישה, לבנותיהם המשותפות. יש להדגיש כי באותו המועד בו נערכה הצוואה הנ"ל, האישה ערכה צוואה זהה לחלוטין לטובתו של המנוח (ולאחר מכן, לטובת הבנות).
קראו עוד בתחום:
- התיישנות בירושה לאחר 15 שנה
- איסור דיספוזיציה בנכס אשר עבר בירושה במסגרת צוואת יורש אחר יורש
- שינוי צוואה הדדית שהינה גם צוואת יורש אחר יורש
- ביטול צוואה לאחר בקשת התנגדות
סעיף 42 לחוק הירושה קובע כי מצווה רשאי לצוות לשניים כאשר הראשון יזכה לפני השני. דהיינו, להורות במסגרת הצוואה כי בעת פטירת אדם, הרכוש יעבור לבן זוגו, ולאחר אריכות ימיו, ליורש אחר. השאלה המרכזית במקרה זה הייתה היקף החובה המוטלת על היורש הראשון כלפי היורש השני. לאמור, האם היורש הראשון מחויב לשמור על נכסים לטובת היורש השני, או שמא הוא רשאי לעשות ברכוש שירש כרצונו.
חוק הירושה קובע בעניין זה כי היורש הראשון ראשי לעשות ברכוש כבשלו, אך הוא אינו יכול לגרוע מזכותו של היורש השני על ידי צוואה. במילים אחרות, החוק מתיר ליורש הראשון אף לכלות את נכסי העיזבון באופן מוחלט. המגבלה המונחת על היורש הראשון איננה מגבלה משפטית אלא לכל היותר חובה מוסרית.
החובה המוסרית, מהי?
פרשנות סעיפים אלה נדונה לא אחת בערכאות המשפטיות השונות. הלכה פסוקה היא כי "יורש ראשון הוא בעלים לכל דבר ועל כן הוא רשאי לעשות בירושה שימוש לרבות אכילת פרותיה, כלותה והשמדתה". עצם הידיעה בדבר קיומו של היורש השני איננה מטילה על היורש הראשון מגבלה כלשהי מבחינה משפטית. עם זאת, בפסיקה נקבע כי כליית הירושה באופן מוחלט, תוך הותרת ירושה מצומצמת (אם בכלל) ליורש השני, מנוגדת לחובה המוסרית.
יודגש כי אדם אשר עורך צוואה של יורש אחר יורש, רשאי להגביל את החופש של היורש הראשון על ידי הוראות מגבילות במסגרת הצוואה. לדוגמא, איסור על מכירת נכס או שמירה על קרן חיסכון לטובת היורש השני. במקרה דנן, בית המשפט קבע כי בחינת צוואת המנוח לעומקה לא הובילה למסקנה כי אשתו הייתה מוגבלת באופן כלשהו מלעשות שימוש ברכושו.
המנוח השתמש יותר מפעם אחת בביטוי "כל רכושי" ולא סייג נכסים מסוימים. למעשה, המנוח סייג נכס אחד - דירת מגורים - וזאת לטובת אחותה של התובעת, אישה חולת נפש אשר המנוח ביקש לדאוג לה גם במסגרת ירושתה כיורש שני. בית המשפט קבע כי ככל שניתן למצוא הגבלה בצוואה, מדובר לכל היותר בהגבלה לטובת אחות התובעת, ולא לטובת הבת במקרה זה.
הבת התובעת ביקשה לטעון כי עצם העובדה שמדובר בצוואות הדדיות הצדיקה יציאה מנקודת הנחה שעסקינן בהגבלה הדדית. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי "לא ניתן לכבול את בני הזוג מבחינת זכויותיהם בירושה אך ורק מעצם הדדיות הצוואות". חרף דחיית התביעה, בית המשפט ציין בפסק דינו כי מן הראוי שהאם תכיר בחובתה המוסרית לשמור על חלק מהירושה לטובת בנותיה. "נותרה בידינו רק החובה המוסרית", נכתב בפסק הדין, "אומנם אין חובה משפטית על האם להבטיח את זכויות בתה בעיזבון בעלה המנוח, וזכותה לעשות בו שימוש כל ימי חייה, אך מן הראוי כי היא תבין, ולו מוסרית, כי פעולה ברכוש העיזבון, שכוונתה להדיר את התובעת מירושתה מעבר לשימוש סביר בנכסי העיזבון, תהיה נגועה בחוסר תום לב ובניגוד לרצון המנוח".
