לפנינו התנגדות לצוואה מיום 22.1.01, בה ציוותה המנוחה את כל רכושה לתובע. ביהמ"ש התבקש לבטל את הצוואה ולהורות על חלוקת העיזבון על פי דין. צוואה הינה הפעולה המשפטית האחרונה שמבצע אדם בקניינו. על פי תאוריית ההגנה על חירויות האדם, ההגנה על רצון אדם לעשיה בנכסיו, היא למעשה הגנה על אישיותו וחירותה.
חירות הקניין של הפרט לשלוט בנכסיו, משתרעת לו, לא רק בחייו, אלא גם לאחר מותו ועל כן הרעיון הבסיסי בדיני צוואות הוא לקיים את דבר המת, כאשר רצונו של המוריש בדבר ענייני ירושה וחלוקתה אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה.
בעקרון זה שזור רעיון נוסף הנוגע לכבודו של האדם בבחינת "רצונו של אדם כבודו", בפרט אם זהו רצונו האחרון. יחד עם זאת, יש להחיל חובה זו רק על רצונו האמיתי של המצווה ואין בה כדי להביא לקיומה של צוואה שהורתה באילוצים (כגון השפעה בלתי הוגנת). צוואה שכזו, אינה משקפת את רצונו העצמאי והחופשי של המצווה.
הנחת המוצא של חוק הירושה היא שצוואה יש לקיים. עקרון היסוד של "מצווה לקיים את דברי המת", הנו בסיס לקיומה של הצוואה ולפרשנותה, לא ככלי לקיומה או לפרשנותה, אלא כמטרה וכתכלית – יש לעשות הכל כדי לקיים את הצוואה וליתן לה תוקף, אם היא אמיתית ומבטאת ביטוי נאמן ונכון לגמירת דעתו של המצווה ויש לעשות הכל על מנת לפרש את הוראותיה באופן שיגשים את רצון המת.
האם הבינה המנוחה את טיב הצוואה?
במקרה דנן, עומדת הצוואה בדרישות הצורניות שנקבעו בסעיף 20 לחוק, לגבי צוואה בעדים. המדובר בצוואה בכתב, התאריך מצויין על גביה והיא חתומה בידי המנוחה, כאשר מצויין שחתימתה נעשתה בפני שני עדים לאחר שהצהירה בפניהם שזו צוואתה. על גבי הצוואה חתמו העדים בחתימת ידם, שהמנוחה הצהירה וחתמה כאמור.
קראו עוד:
טען הנתבע שחרף גילה המופלג, לא צורף כל אישור רפואי אודות מצב המנוחה, במועד חתימתה על הצוואה. על כך השיב התובע שהמנוחה עבדה, עד סמוך לפטירתה, בעבודות פיזיות בבית ובגינה הצמודה לביתה.
יצויין שטענה זו עומדת בסתירה להצהרתו של ר’ ש’ אשר טען שהמנוחה הייתה מרותקת לכסא גלגלים בביתו של התובע, למעלה משנה וכמה חודשים לפני פטירתה. יצויין שבחוק הירושה לא נקבעה דרישה להמצאת אישור רפואי כאמור והדרישה בתקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, לקבלת תעודה רפואית, טרם אישור פעולה, חלה רק לגבי אדם המאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו.
אין חולק שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית והתובע הודה בכך במפורש. בשאלת שליטת המנוחה בשפה העברית, הובאו עדים למכביר, כאשר כל אחד העיד מניסיונו האישי עם המנוחה. המסקנה העולה מן העדויות היא שאף אם הייתה למנוחה ידיעה כלשהי בשפה העברית, הרי שהיה מדובר בידיעה קלושה ומבטאה היה כבד.
קראו גם:
בגוף הצוואה לא צויין דבר הקראת הצוואה באוזני המנוחה. יש לציין כי לא קיימת חובה פורמלית לציין את דבר הקראת הצוואה בפני המצווה והנטל להוכיח אם המנוח הבין את הצוואה, רובץ על מבקש הקיום.
הנתבע טען שהתובע החתים את המנוחה על צוואה שאיננה משקפת את רצונה ואשר נסיבות חתימתה נוגדות, בין היתר את הוראת סעיף 30 לחוק הירושה. טענות אלה לא היו ברורות וסדורות. הנתבע טען שהמנוחה חתמה תחת אונס ואיום, שלא חלפו עד ליום מותה. עוד נטען שהתובע עשק את המנוחה ואיים עליה וכי זו חתמה על הצוואה מתוך פחדה מהתובע.
עוד הועלתה הטענה שבחודשי חייה האחרונים של המנוחה, עת שהתה בבית התובע, לא איפשר לה התובע לפגוש את הנתבע ביחידות והיא הייתה תחת השפעת התובע, עד יומה האחרון. בדיון מיום 31.5.06, טענה ב"כ הנתבע שהועלו על ידו טענות בדבר השפעה בלתי הוגנת ואיום ובסיכומיה העלתה טענות מסוג הטעייה ועושק של המנוחה. טענותיו של הנתבע התמקדו סביב הטענה שהתובע פעל בתחבולות, בתרמית ובאיומים, על מנת להביא את המנוחה לחתום על הצוואה, תוך שהטעה אותה לחשוב שבשל חובות כבדים הרובצים על משקה, היא תפונה. עוד טען שכתוצאה ממעשי התובע, ביקשה המנוחה להוריש לו את רכושה, בתמורה לתשלום חובות על ידו.
סעיף 30(א) לחוק הירושה, עוסק בנסיבות מסויימות, בהן ניתן לקבוע שהצוואה אינה משקפת את הרצון האמיתי של המצווה ועל כן בטלה. לפי סעיף זה, הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - פסולה. לא די בהשפעה על המצווה, כדי לפסול צוואה.
נדרש שההשפעה תהיה לא הוגנת, היינו, השפעה הפוגעת ברצונו החופשי של המצווה. מבחינת התוצאה, עילה זו זהה לעילות הבטלות האחרות שנקבעו בסעיף 30(א) לחוק הירושה, היינו: אונס, איום, תחבולה ותרמית, שאינן אלא סוגים של השפעה לא הוגנת. שכנוע או השפעה שנעשים בנימוס, ללא לחץ ואיומים, אין בהם כל פסול.
מהם המבחנים לבחינת השפעת בלתי הוגנת?
ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לביהמ"ש לבדוק קיומה של השפעה בלתי הוגנת:
א. תלות ועצמאות - האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה המצווה עצמאי הן מבחינה פיזית והן מבחינה שכלית הכרתית. יש לבחון שאלה זו לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב לברר מה היה מצבו של המצווה במועד עריכת הצוואה. תלות פיזית אינה עדות מספקת לתלות בזולת, שכן יתכן שעצמאותו השכלית תחפה על התלות הפיזית.
ב. תלות וסיוע - מקום בו התברר שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע וממילא במי שהעניק לו אותו. חשיבות מיוחדת נודעה בהקשר זה לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים.
ג. קשרי המצווה עם אחרים - ככל שיתברר שבתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה.
ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה - ככל שמעורבות הנהנה בעריכת הצוואה גבוהה יותר, כך קיים יותר סיכוי לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה. יצוין כי מדובר בנטילת חלק בעריכת הצוואה, גם כזה שאיננו מביא בפני עצמו לפסילת הצוואה על פי סעיף 35 לחוק.
השימוש במבחנים אלה, צריך שייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לפיכך, יש לשים את הדגש על אי ההגינות שבהשפעה, כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע. לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה שעיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המנוח לנסח צוואה לטובת הנהנה.
יסוד אי ההגינות בהשפעה נלמד, אם כן, מנסיבות הפעלתה ולאו דווקא בשל מטרת המעשה או בשל התוצאות שאותן מבקש המשפיע להשיג. לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיום ההשפעה הבלתי הוגנת, אלא נסיבות עריכתה והליכי עריכתה. לפיכך, עצם העובדה שאדם מטפל באיש גלמוד, בתקווה שזה יגמול לו בעריכת צוואה לטובתו, אין בה כדי לפסול את הצוואה, אפילו מבקש הוא ממנו לעשות צוואה. החוק אינו פוסל צוואה, לאחר השפעה או שכנוע של המצווה. שכנוע כזה, כשהם נעשים בנימוס וללא לחץ ואיומים מפורשים, אין בהם פסול.
האם ניתן לאשר צוואה למרות השפעה בלתי הוגנת?
עוד יצוין שאף אם יוכח שהצוואה נכתבה בעקבות השפעה בלתי הוגנת, עדיין אין הדבר מחייב את המסקנה שאין לקיימה. על פי סעיף 31 לחוק, במקרה שעברה שנה מהיום שההשפעה הבלתי הוגנת חדלה לפעול על המצווה והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה.
לפי סעיף זה, לא די בממצא של השפעה בלתי הוגנת, בעת עריכת הצוואה, אלא יש לבדוק האם השפעה זו "חדלה לפעול על המצווה", שאז – אם עברה שנה לאחר הפסקת ההשפעה הפוסלת - נמחקת הטענה של השפעה בלתי הוגנת כעילה לפסלות הצוואה, זאת, מאחר וחזקה על המצווה שלאחר שמשתחרר מן ההשפעה שבעקבותיה עוותו רצונותיו וכוונותיו האמיתיים, יתקן את הדבר ויבטל את הצוואה הפגומה.
היה והמצווה לא עשה כן, אות היא שאימץ בכל זאת את הצוואה כפי שנכתבה. הפעלת הכלל שבסעיף 31 לחוק תתאפשר רק כאשר ברור וודאי שהמצווה נחלץ מההשפעה הבלתי הוגנת שהיה נתון לה ובחר להותיר את צוואתו מבלי לשנותה.
קראו גם בתחום:
בדיקת נסיבות המקרה דנן, תחילה, על פי שלושה מתוך ארבעת הקריטריונים שנקבעו, מובילה למסקנה שלא ניתן לקבוע, חד משמעית, שהופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת. לא יכול להיות חולק שבמועד עריכת הצוואה, הייתה המנוחה עצמאית, מבחינה פיזית ושכלית ולא הייתה תלויה בתובע. לא מעט עדים העידו על עצמאותה, על כושרה הפיזי לעבוד בגינה ועל היותה אישה צלולה, היודעת מהו רצונה. יש לקבל טענות התובע לגבי טיפולו במנוחה. כאמור, אין כל פסול בטיפול באדם ערירי, גם אם הדבר נעשה על מנת שהלה יערוך צוואה לטובתו ואין לראות בעובדה זו כשלעצמה, הוכחה לכך שהמדובר בהשפעה בלתי הוגנת.
תחולת סעיף 35 לחוק הירושה
על פי סעיף 35 לחוק, הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה או שהיה עד לעשייתה, או שלקח באופן אחר חלק בעריכתה, בטלה. ביסוד הוראה זו, קיימת חזקה חלוטה בדבר השפעה בלתי הוגנת. אם יש חשש להשפעה בלתי הוגנת, אפשר להפריך חשש זה ע"י עדויות וראיות, אך לא כך הדבר כאשר הזוכה לקח חלק בעריכת הצוואה ואין זה משנה מה היו נסיבות הפעולה. במקרה כזה יחול סעיף 35 לחוק שמביא לתוצאה קשה שכן היא שוללת כל שיקול דעת ליתן תוקף לצוואה.
בתי המשפט נתנו דעתם לכך שהוראת סעיף 35 לחוק, קשה היא. מי שנופל בגדר אחת מחלופותיה, מפסיד את חלקו על פי הצוואה, גם אם ברור שהמצווה רצה לזכותו, מרצונו הטוב והחופשי וללא השפעה מצד אותו יורש, על אף שאותו יורש ערך את הצוואה או היה עד לה או נטל חלק בעריכתה. מכאן, שגם אם עלה בידי המבקש לקיים את הצוואה, להוכיח שהצוואה משקפת את רצונו של המנוח ונערכה מיוזמתו, עדיין עשויה היא להתבטל מכוח סעיף 35 לחוק הירושה, הקובע חזקת בטלות חלוטה בהתקיים הנסיבות המתוארות בו.
בהיות הוראת סעיף 35 לחוק הירושה קשה ומרחיקת לכת, יש לפרש אותה באופן דווקני ולא בדרך ההרחבה. המבחן הוא מידת המעורבות ואופיה, ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר ועמוקה יותר, תיפסל הצוואה, גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שחרגו משלבי העריכה של הצוואה, על פי הפרשנות המצמצמת שניתנה למונח זה.
הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הרי שבהיקבצם יחד ב"מבט על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. מכלול העדויות והראיות מובילים למסקנה שהיוזמה לניסוח הצוואה, בחירת עוה"ד, מסירת העתק מהצוואה הקודמת לעוה"ד, יצירת הקשר בין עוה"ד לבין המנוחה והבאתו לביתה, נעשו בפועל ע"י בנו של התובע.
לא רק זאת, אלא שככל הנראה, בנו של התובע היה זה ששילם לעו"ד עבור עריכת הצוואה והתובע (או בנו) הגיע למשרד כדי לקבל העתקים מהצוואה, במועד שלא ניתן היה לבררו. כאמור, לא ניתן להפריד בין מעשי האב לבין מעשי הבן, נוכח מעורבות כל אחד מהם בפעילות יתר בהבטחת ירושה לשני. מכל אלה, עולה שהתובע היה מעורב, יתר על המידה, בעריכת הצוואה, באופן שמביא לפסלותה. בעניין זה יצויין שאמנם קבעתי שלא ניתן היה לראות במוטיבציה שעמדה מאחורי סיוע התובע למנוחה בתשלום החובות, הוכחה לכך שהמדובר בהשפעה בלתי הוגנת ואולם עובדה זו מחזקת את המסקנה שיש לפסול את הצוואה.
לסיכום,
יש לקבל את ההתנגדות לקיום צוואת המנוח ולדחות את הבקשה לקיום הצוואה. יש לחייב את התובע בשכ"ט עו"ד הנתבע, בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום שלא ישולם בתוך 30 יום מהיום, יישא הפרשי הצמדה למדד הידוע היום וריבית חוקית מרבית עד לתשלום המלא בפועל.
