אישה ערירית, אשר לה בת יחידה הסובלת מסכיזופרניה פרנואידית, הגיעה למשרדם של עורכי דין על מנת לערוך צוואה בעדים. בצוואתה ביקשה האישה להוריש את כל רכושה לבתה היחידה, ולהבטיח כי האחרונה תקבל קצבה בסך 8,000 שקלים לחודש. כמו כן, ביקשה המצווה כי הבת תמשיך ותגור בדירתה, עד לאריכות ימיה, וזאת מבלי יכולת למכור את הנכס.
בצוואה נקבע כי עורכי הדין אשר ערכו את הצוואה, יזכו לקבל את שארית הרכוש אשר יוותר בעיזבונה של האישה, לאחר פטירת הבת. שישה ימים לפני פטירתה של המנוחה, נכתבה תוספת לצוואה ובה הוקטנה הקצבה החודשית לבת ל-6,000 שקלים לחודש, ונכתב כי ניתן יהיה למכור את הדירה גם לפני פטירתה של היורשת היחידה.
קראו עוד בתחום:
- מבחנים להשפעה בלתי הוגנת - צוואה לטובת מטפל סיעודי
- קיום צוואה למרות תלות ודחיית טענת השפעה בלתי הוגנת
- ביטול צוואה בגין השפעה בלתי הוגנת של בת על אמה
- השפעה בלתי הוגנת מול השפעה מותרת - האם הצוואה כשרה?
לאחר פטירת האם, הגישה הבת, באמצעות עורכי הדין, את הצוואה לרשם לענייני ירושה. בשל מצבה הנפשי, החליט הרשם לענייני ירושה להתערב וקבע כי יש למנות לאחרונה אפוטרופוס ניטראלי לרכוש. הבקשה הועברה לבית המשפט לענייני משפחה, אשר מינה אפוטרופא כאמור.
חודשיים לאחר מינויה, ביקשה האפוטרופא לבטל את הצוואה וזאת מחמת השפעה בלתי הוגנת מצידם של עורכי הדין. לטענתה, עורכי הדין ניצלו את מעמדם כלפי המנוחה, וחרגו באופן משמעותי מיחסי עורך דין-לקוח. חריגה זו הייתה לשם מטרה אחת, טענה האפוטרופא – חמדנות כספה של המנוחה. האפוטרופא טענה טענות שונות, בעיקר כנגד התוספת לצוואה אשר נרשמה כשישה ימים לפני מות המנוחה.
מהי השפעה בלתי הוגנת? מהו נטל ההוכחה כאשר מדובר בעורך דין ולקוח?
בית המשפט קבע כי דין בקשות ההתנגדות להתקבל. כידוע, חוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע כי הוראת צוואה אשר נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, דינן להתבטל. במקרים אלו, נדרש בית המשפט להבחין בין השפעה כשאלה עובדתית, אם הייתה או לאו, ובין אי ההגינות אשר הייתה בהשפעה המדוברת מבחינה ערכית ונורמטיבית. לאמור, לא כל השפעה הינה השפעה בלתי הוגנת.
סוגיה זו נבחנת על פי מושגים כגון מוסר אישי, מוסר חברתי, תום לב ורצונו האמיתי של המנוח. על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים כגון מצבו המנטאלי הנפשי של המצווה, מצבו הפיסי של המצווה, תלותו של המצווה בנהנה, קשריו של המצווה עם אחרים, יכולותיו של המצווה להתנגד לרצונו של הנהנה ועוד.
במקרה דנן, כאמור, נקבע כי הוכחה השפעה בלתי הוגנת, במסגרת חריגה מיחסי עו"ד-לקוח. ראשית, על פי רוב מוטל נטל ההוכחה לעניין השפעה בלתי הוגנת על כתפיו של הטוען להשפעה. עם זאת, ישנם מקרים בהם בית המשפט קובע כי נטל ההוכחה יעבור לשכמו של הנתבע לביטול טענה זו. במקרה דנן, היות ובין המנוחה לבין התובעים היו יחסי עו"ד-לקוח, נקבע כי יש להעביר את נטל הראיה. השופטת הוסיפה כי נסיבות המקרה לימדו על קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המנוחה בתובעים.
צוואת יורש אחר יורש לטובת עורכי הדין
לדוגמא, המנוחה ביקשה כי עורכי הדין יהיו יורשים שלישיים בצוואתה, וזאת תוך שהיא סבורה כי בכך הבטיחה את הדאגה לבתה הלוקה בנפשה לאחר פטירתה. לאמור, "הטיפול בבת, לאחר שהיא עצמה לא תוכל לטפל בה, ולאחר אחרית ימיה, היה בראש מעייניה של המנוחה", נכתב בפסק הדין, "עד כדי כך, שבייאושה חיפשה המנוחה אדם, ואפילו אדם זר, אשר בתמורה להתחייבותו כי יטפל בה ובבתה יזכה בעיזבונה".
- תיקון כתב תביעה בבית המשפט לענייני משפחה
- צוואה של ניצול שואה תבוטל בגין השפעה בלתי הוגנת
- ביטול הסכם מתנה בגין השפעה בלתי הוגנת
- האם מטפלים השפיעו על מנוחה השפעה בלתי הוגנת?
גם בצוואה, כתבה המנוחה כי היא מעבירה את כל רכושה לעורכי הדין, "כל אימת שאלו יטפלו בבתי עד לאחרית ימיה". כמו כן, נכתב כי "מנהלי העיזבון ידאגו לכל מחסורה של בתי וטיפולה המסור, במידה ובתי תזדקק למטפלת צמודה ישלמו מנהלי העיזבון מעיזבוני למטפלת", וכן "הנני סומכת על מנהלי העיזבון שידאגו לכל מחסורה של בתי ויוכלו לאשר הוצאות נוספות עבור בתי".
המנוחה יצרה למעשה מנגנון לפיו עורכי הדין ידאגו לבתה, עד לפטירתה, ובתמורה יקבלו את שארית עיזבונה. לדאבונה, עורכי הדין חשבו לנצל את ההזדמנות ופעלו להקטין את חלקה של הבת בעיזבון, להבטחת חלקם בבוא היום. בית המשפט קבע כי התוספת לצוואה מפרה באופן בוטה את מערכת האיזונים בצוואה, מצמצמת את קצבתה של הבת, מבטלת את ההגנה על דירת העיזבון, ובכך למעשה "מגדילה את נפח העיזבון אשר יוותר לטובת התובעים".
בית המשפט קבע כי צירוף עובדות אלו, לכך שהמנוחה כתבה את התוספת כאשר היא על ערש דווי, בבית החולים, שישה ימים לפני פטירתה, ותלויה באופן מוחלט בעורכי הדין, מעידים על כך שעסקינן בהשפעה בלתי הוגנת. לכך ניתן להוסיף כי התוספת נכתבה בשפה עברית גבוהה, אשר לא הייתה שפתה של המנוחה. דהיינו, ברור כי אדם אחר הכתיב לה את הדברים.
