האם בית המשפט לענייני משפחה יאשר הסכם חלוקת העיזבון אשר נערך בין אחים, כעשר שנים לפני מתן צו הירושה על נכסי אביהם המנוח? תביעה בעניין זו הונחה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, כאשר אח אחד תובע את שני אחיו לגבי תוקפו של הסכם החלוקה.
האח התובע טען כי המסמך שהוא אוחז בידו הינו עותק של הסכם חלוקה מחייב, אשר נערך בין האחים לפני קבלת חלקם בעיזבון. התובע טען כי מאז שנת 1993, מועד חתימת הסכם החלוקה, ואילך, נוהג כל אחד מהצדדים מנהג בעלים בחלקים שיוחדו לו במקרקעין. לדבריו, העותק המקורי נמצא בידיו של אחד מאחיו (הנתבע 2), ועל כן הוא יכול להציג בפני בית המשפט רק את ההעתק הצילומי.
קראו עוד בתחום:
האחים הנתבעים (1 ו-2) טענו כי לא התקיים בינם לבין אחיהם כל מסמך מחייב והציגו בפני בית המשפט קו הגנה אשר כלל הכחשה גורפת ולא מסויגת.
חלוקה עתידית של ירושה
סעיף 110 לחוק הירושה קובע כי נכסי עיזבון יחולקו בין היורשים על פי הסכם ביניהם או על פי צו בית המשפט. אי לכך, הסכם חלוקה בין היורשים, אינו טעון אישור בית משפט או בית דין, והוא מחייב את הצדדים לו ממועד כריתתו ואילך. פעמים רבות קורה שבמעמד בקשה לצו ירושה, מבקשים היורשים לאשר גם הסכם חלוקת עיזבון (באם נכרת ביניהם קודם), כך שצו הירושה ואישור הסכם החלוקה יינתנו בצוותא.
במקרה דנן, הסכם החלוקה נשוא התובענה נערך בשנת 1993, בעוד שצו הירושה ניתן רק כ-10 שנים אחריו. אי לכך, עלתה השאלה – מדוע לא ביקשו היורשים עם פנייתם לבית הדין, לשם הוצאת צו ירושה, את אישורו של הסכם החלוקה? עם זאת, בית המשפט העדיף את גרסתו של האח התובע, על פני האחים הנתבעים ממספר סיבות.
סתירות בעדותו של האח הנתבע:
- הנתבע 2 בחר לאמץ לאורך כל חקירותיו תשובות כגון "לא יודע" ו-"לא זוכר". במיוחד כאשר נדרש למסור גרסתו לגבי חתימות שונות הנחזות בעיני התובע כחתימותיו. יצוין כי הנתבע 2 העיד בתחילת ההליך המשפטי כי הוא בעל זיכרון טוב.
- הנתבע 2 טען כי הוא חותם את שמו בערבית באופן מלא, שכן בתצהיר תשובותיו לשאלון הופיע חתימתו בעברית. חתימה דומה כיבדה גם את דרכונו של הנתבע וגם את תצהיר עדותו הראשית.
- הנתבע 2 הכחיש בפתח הדיונים את עצם קיומו של הסכם החלוקה. עם זאת, לאחר שעומת עם ההסכם ועם חתימתו של עו"ד אשר היה עד להסכם, חזר בו מהכחשה זו.
- הנתבע 2 טען כי אין הוא יודע היכן נמצא העותק המקורי של ההסכם, למרות שהמסמך עמד לרשות בא כוחו והוצג לאחד העדים (עורך הדין המדובר) בישיבה הקודמת.
- הנתבע 2 הציג סתירות רבות בעדותו כאשר נשאל לגבי נוכחותו של המודד מטעם העירייה במעמד חתימת ההסכם. בתחילה טען הנתבע כי לא פנה הוא למודד לאחר הגשת התביעה. לאחר מכן הודה כי פנה אליו כדי לבדוק מהו ההסכם המדובר, ולבסוף הודה בכל טענות התובע לגבי פגישותיו עם המודד.
- הנתבע 2 ניסה להשפיע על העד המרכזי בפרשה, המודד מטעם העירייה, תוך שהוא שולח את בנו לגבר עימו. כמו כן, במסגרת הדיון המשפטי ניסה הנתבע 2 להשפיע על אחיו, הנתבע 1, במהלך חקירתו (תוך שהוא מקריא לו את תשובותיו).
לסיכום,
מכל האמור לעיל, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אין לקבל את עדותו של הנתבע 2, ויש לקבוע כי העותק אשר נמצא בידיו של האח התובע הינו העתק נאמן למקור. בעקבות החלטה זו נרשמו המקרקעין על פי האמור בהסכם, והאחים הנתבעים חויבו בהוצאות משפט.
הנתבע 2, אשר הכחיש את טענות התובע לאורך כל ההליך, חויב בהוצאות משפטת בסך 15,000 שקלים. הנתבע 1, אשר הודה במהלך הדיונים בעריכת ההסכם נשוא התובענה, חויב ב-10,000 שקלים בלבד.
