בית המשפט לענייני משפחה נדרש לבחון האם בן ממשיך רשאי להוריש את זכויותיו, לאחר שאלו לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, אך הועברו אליו בירושה מהוריו.
שורה ארוכה של פסקי דין עסקה בסוגיית ההסדרים השונים אשר נהוגים בארץ מבחינת משקים חקלאיים. חיים נועם, בספרו "אגודות שיתופיות – הלכות ופסיקה" (מהדורה מעודכנת בדצמבר 2006), הגדיר סוגיה זו באופן הבא – "ההסדר המשפטי בנוגע לזכויות חברי האגודות החקלאיות במדינה איננו הסדר יחיד. מדובר אפוא בהסדרים המשתנים ממושב למושב, וזאת בהתאם למסגרת החוזית אשר קיימת בין מינהל מקרקעי ישראל, האגודה, הסוכנות היהודית והחבר. בהתאם לכך, משתנות גם זכויותיהם של חברי האגודות".
בישראל קיימים שלושים סוגים עיקריים של הסדרים משפטיים בנוגע לנחלות במושבים. במקרה דנן, ההסכם הרלבנטי הוא החוזה המשולש. מדובר בהסדר בין מינהל מקרקעי ישראל, האגודה, והסוכנות היהודית. הסדר זה מורה כי הקרקע מנוהלת על ידי המינהל, נמסרת לסוכנות, אשר משכירה אותה לאגודה השותפות לשם מגורי חבריה בתחום. הסדר זה קובע לאגודה מעמד של בר רשות מטעם הסוכנות, ומעמד חבר האגודה הוא בר רשות מטעם האגודה.
העברת זכויותיהם של ברי הרשות בנחלה קבועות אפוא על פי סוג הזכות אשר הוקנתה בהתאם להסכם המשבצת. בין זכויות אלו כלולה גם הזכות להוריש זכויות מתיישב במשק. זכותו של המוריש נגזרת מהזכות אשר הייתה לו בנחלה בתור בר רשות מטעם האגודה.
בר רשות אינו יכול להוריש זכות אשר לא הוענקה לו לפי החוזה המשולש. הלכה פסוקה היא כי "זכויות של בר רשות אינן ניתנות להורשה, כל אימת שההסכם אשר מכוחו הן ניתנו אינו מתיר זאת. במידה ונותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, הרי בר הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו".
מיהו בן ממשיך?
מוסד נוסף אשר רלבנטי למחלוקת דנן הוא מוסד הבן הממשיך. סעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג-1973, מגדיר בן ממשיך באופן הבא – בןבן מאומץנכד אחד של בעל משק אשר מחזיק כבעלחוכרחוכר משנהבר רשות במשק חקלאי בעצמומכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריומכוח ירושה, וזאת לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות.
תקנה 3א מוסיפה וקובעת את הנוהל לקבלתו של בן ממשיך כחבר באגודה. סעיף 6א' לפקודת האגודות השיתופיות מורה על חברות אוטומאטית לבן זוג של חבר ביישוב שיתפו, ללא צורך בהליכי קבלה ואו אישור מוסדות האגודה, אשר סווג על ידי הרשם ככפר שיתופי או מושב עובד (וכל אימת שהתקיימו בו התנאים הקבועים שם).
כאשר מגיעים לקבוע כי לבן הממשיך אין זכויות במשק החקלאי, או הזכויות אשר הוקנו לו לא מעניקות חזקה ייחודית במשק, לא ניתן לומר כי כל זכויותיהם של ההורים במשק בטלות. פעמים רבות מרשים הורים לבן ממשיך לבנות בחלקתם את ביתו. לדוגמא, במקרה אשר נדון בעבר בבית המשפט נקבע כי אמנם בן ממשיך אינו זוכה לקבל את זכויות ההורים, אך יש לו זכות לחזקה ייחודית בנוגע לנכס שנבנה בנחלה בהסכמת הוריו.
זכותו של בן בתור בן ממשיך מתגבשת רק לאחר פטירתם של שני הוריו. מעמדו של בן ממשיך אינו מעניק לו חסינות מוחלטת כנגד תביעות אחד ההורים, גם כאשר הורה אחד נפטר וחלקו צווה לבן הממשיך. הסכם המשבצת מורה באופן מפורש כי זכויות חבר אגודה אינן מהוות חלק מעיזבונו. כיצד אפוא יש לבחון הוראה מנחילה בצוואה אשר לפיה יזכה נהנה אחד בזכויות המצווה-בר הרשות במשק חקלאי?
הנכד יורש את זכויות הבן הממשיך
במקרה דנן מדובר בבני זוג אשר קיבלו עוד בחייהם זכויות בר רשות בנחלה במושב. הבעל נפטר בנובמבר 2002 ולא השאיר אחריו צוואה. כשלוש שנים לאחר מכן, נפטרה אלמנתו. בצוואה אשר נערכה על ידה, ציוותה האם את המשק כולו לנכד, וזאת תוך חיוב הנכד בתשלום 300,000 שקלים לילדיה. צו לקיום הצוואה ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה.
הילדים, אשר נושלו מהזכויות במשק, הגישו לבית המשפט תביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי זכויות אימם המנוחה בנכס לא היו בגדר נכס של העיזבון, ועל כן הן אינן עובדות לנכד. לשיטתם של הילדים, הוראת הצוואה בעניין המשק היא לא רלבנטית ויש לחלק את הזכויות במשק לפי סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"א-1965.
קראו עוד בתחום:
- הבטחה לבן ממשיך במסגרת הסכם משבצת דו צדדי - תביעה לחלוקת רכוש
- סעיף 114 לחוק הירושה - האם ניתן להתחייב על העברת זכויות לפני פטירה?
- האם האחות למחצה תקבל פיצויים משווי הנחלה אשר ירש אחיה כ"בן ממשיך"?
בית הדין לעבודה קבע כי יש לדחות את טענות הילדים. ראשית, על המשק חל ההסכם המשולש אשר הצדדים לו הם ממ"י, הסוכנות היהודית והאגודה המיישבת. הסכם זה, כמו שאר הסכמי המשבצת המוכרים, קובע את תנאי החכרת הקרקע הדרושה אשר במסגרתה נמצא המשק נשוא התובענה.
סעיף 20(ה) להסכם קובע כי זכויות בר רשות אינן ברות הורשה, וזאת משום שהן אינן חלק מעיזבונו של המתיישב. כמו כן, ההסכם שולל אפשרות העברת זכויות אלה אגב הורשה. סעיף 20(ה) נוקט בלשון של מסירת זכויות השימוש, ובכך הוא מבדיל מלשון "העברת זכויות בירושה". התוצאה מכך היא כי זכותו של המתיישב אינה עוברת בירושה שכן היא אינה חלק מעיזבונו. זכות זו אינה עוברת בירושה, לא לפי צוואה ולא לפי דין.
סעיף 20(ה) להסכם קובע גם כיצד יש למסור הזכויות במקרה של פטירה. על פי הסעיף, זכויות אלו מועברות לבן זוגו של הנפטר אשר נותר בחיים. באין בן זוג, הזכויות עוברות לבן ממשיך. כאשר אין בן זוג, ואין בן ממשיך, הזכויות מועברות לפי סעיף 114 לחוק הירושה.
לאמור, זכויות בר הרשות אינן מופקעות עם פטירתו של המתיישב. פטירתו אינה מביאה להחזרת זכויות לאגודה באופן מיידי. הזכויות עוברות למעשה לאחרים ועל פי החלופות המנויות בסעיף 20(ה).
האם יישום הוראות סעיף 114 לחוק הירושה?
התובעים טענו כי יישום הוראת סעיף 114 לחוק הירושה על המקרה הנ"ל מחייבת התעלמות מצוואת המנוחה. לשיטתם, נוסחו של סעיף 114 מדבר בלשון היורשים מתכוון ליורשים לפי דין. בית הדין לעבודה קבע כי הצדק לא עם הילדים.
בפסק הדין נכתב כי סעיף 114 הינו חלק מחוק הירושה, ויש לקרוא אותו במקביל לסעיף 2 לחוק המגדיר מהו יורש. סעיף 2 קובע כי היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה. כמו כן, הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה.
"התובעים טועים בכך שהם מתעלמים מהעובדה הפשוטה לפיה הוראות החוק קובעות מתייחסות למונח יורשים לפי אותו עקרון על שבסעיף 2 לחוק". דהיינו, כאשר הצוואה מגדירה את היורשים, יש לבחון את חלוקת הירושה על בסיס הוראות הצוואה.
לסיכום, סעיף 114 לחוק הירושה כפוף להוראת סעיף 2 לחוק. במקום בו המוריש ערך צוואה ובה קבע זוכה אחד במשק, הרי שבזה יזכה אותו נהנה על פי הצוואה ולא היורשים האחרים על פי דין. עיקרון העל בדיני ירושה לפיו "מצווה לקיים את דברי המת", חולש על כל הוראות חוק הירושה הקובעות זהות היורשים, וכך גם על הוראת סעיף 114 בשינויים המתחייבים כמפורט לעיל.
