זכות בר רשות במשק אינה זכות קניינית שבעליה חופשי להעבירה לאחר כרצונו, אלא זכות אישית שאינה קניינית ואשר איננה ניתנת להעברה אלא בכפוף לתנאי הרישיון. יסודותיה הם בהסדר המשפטי החוזי שבין גורמי המינהל הסוכנות האגודה וחברי האגודה.
של מי הקרקע ומי מנהל אותה?
מערכת היחסים המשפטית בין גורמי המינהל, הסוכנות, האגודה וחבר האגודה בנויה על התשתית הבאה: הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצידה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות.
קראו עוד בתחום:
- האם האחות למחצה תקבל פיצויים משווי הנחלה אשר ירש אחיה כ"בן ממשיך"?
- חלוקת זכויות במשק חקלאי במסגרת הסכם גירושין
- זכויות בר רשות במשק חקלאי אינן בנות הורשה
- נחלה חקלאית שאינה בגדר איזון המשאבים בין בני הזוג
ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרשיון. הסכם הרשיון הוא "ההסכם המשולש" המגדיר, בין היתר, את תנאי הרשיון המחייבים את חבר האגודה.
מה קובע חוק הירושה?
סעיף 114 לחוק הירושה נקבע הסדר המתייחס לגורלו של משק חקלאי עם פטירת בעל הזכויות בו:
114. משק חקלאי
(א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.
(ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו - יחליט בית המשפט לפני הנסיבות.
(ג) היו שני יורשים או יותר, ובהם בן-זוגו של המוריש, מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק החקלאי - בן זוגו של המוריש עדיף על יורשים אחרים.
(ד) היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור.
הוראות הסעיף הינן, בתמצית, כי משק חקלאי, כהגדרתו בסעיף, לא יחולק בין היורשים של בעל זכויות בר הרשות בו אלא יינתן ליורש המוכן ומסוגל לקיימו; במקביל, יפצה אותו יורש את היורשים האחרים "במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העיזבון" ותוך התחשבות בעבודה או הון שהשקיע במשק.
נוכח נקיטת לשון "יורש" בסעיף 114 הנ"ל תנקט לשון זו להלן.
"יורש המוכן ומסוגל לקיימו"
מטרתו המובהקת של ההסדר הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה הינה לשמר את המשקים החקלאיים כמשקים מניבי תוצר חקלאי או משקי דווקא, ומכאן נובעת הקביעה כי מי שיזכה במשק הוא אותו יורש "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק ולא, למשל, היורש המרבה במחיר - כפי שנקבע בסעיף 113 לחוק הירושה לגבי נכסים שאינם ניתנים לחלוקה.
אולם, "מגמת סעיף 114 נראית כיום אנכרוניסטית. רוב תושבי המשקים במדינה אינם חקלאים והם מתגוררים במושב מטעמי נוחיות ואיכות חיים. הניסיון לשימור עיבודם של משקים חקלאיים קטנים המפרנסים משפחה אחת נראה היום כדבר שזמנו עבר" (ש’ שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, חלק שלישי, בעמ’ 306).
ואכן, כיום פועלים משקים חקלאיים מועטים, עם זאת, עקב החיפוש הגואה אחר "איכות חיים" מחוץ לעיר – הפך הפוטנציאל הכלכלי-נדל"ני הגלום במשקים למוקד התעניינות, וכל נושא הפוטנציאל החקלאי, שבעבר שיחק תפקיד משמעותי בכל הנוגע למשקים, איבד ממעמדו. בנסיבות אלו, דומה כי השאיפה לשמר את המשקים כמשקים חקלאיים, והציפייה שבכל משק יימצא יורש המוכן ומסוגל לקיימו כ"משק חקלאי", אינן מציאותיות עוד, ונראה כי יש צורך בהתאמת המצב המשפטי למציאות החיים הנוכחית.
סעיף 114 כאשר אף אחד מן היורשים לא יכול לקיים את המשק
זאת ועוד, סעיף 114 לחוק הירושה, במתכונתו הנוכחית, אינו נותן מענה ברור למצבים בהם אף אחד מהיורשים איננו "מוכן ומסוגל" לקחת על עצמו להמשיך את הפעלת המשק כמשק חקלאי-יצרני, אך ישנו יורש המעוניין בכל זאת להחזיק במשק כנכס ולא כמשק פעיל. באופן דומה, החוק אף אינו מציע פתרון למצבים בהם אף אחד מהיורשים איננו מעוניין בזכויות במשק והם מעדיפים למכור את הזכויות לצד שלישי.
ואף לא למצבים בהם כמה יורשים מעוניינים ומסוגלים לקיים את המשק, זאת אף שיחידה משקית יכולה לרוב לפרנס יותר מבן אחד. ואכן, הפרופ’ ס’ אוטולונגי במאמרה "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים", עיוני משפט, ט’, 469, מותחת ביקורת על המצב המשפטי הקיים בו רק בן אחד יכול לקבל את הזכויות במשק.
לטענתה, ההתפתחויות שחלו במרבית ענפי החקלאות מאפשרות הרחבה של מגבלה זו.
"אם הענפים של חברי המושב שמשפחות אחדים מהם יוכלו להתאחד לשם כך ולפעול יחד, יהפכו להיות תעשיה (היכולה להיות של תוצרת חקלאית, קייט ונופש וכד’) כי אז שוב לא יהא קיים אותו נימוק יסודי של אי פיצולהמשק ושל הבעלות הנפרדת בו ופיתוחו באורח עצמאי.
שיתוף בענף החדש, כשגודלו של השטח החקלאי המעובד לא ישמש המרכיב השליט בו, יוכיח שניתן לגשת למחשבה מחודשת בדבר המבנה במושב והחלוקה של משבצות הקרקע בו.
בהכרה בחברות של בנים נוספים לגבי אותה יחידה משקית טמונים מספר יתרונות: לכולם יהיה אינטרס משותף שווה ערך במפעל המשפחתי, המסגרת המשפחתית לא תסבול בשל הכורח להתפצל. במשק תהייהנ יותר ידיים עובדות של חברים. דבר שתהיה לו השלכה ישירה הן על הגידול בהכנסות המשק והן על ביטול הצורך בעבודה שכירה (אשר היא כשלעצמה נוגדת את חוק המושבים). המשק יבוסס על עבודה עצמית של החברים, שהוא ערך בפני עצמו. וכן תבוטל התחרות בין הבנים על מעמד ה"בן הממשיך"."
להלן דבריה של פרופ’ אוטולנגי בעניין זה:
"קשה לומר שהמצב משביע רצון. המציאות לוחצת על מציאת פתרון משפטי לבעיית הירושה של משק במושב עובדים, פתרון אשר יביא בחשבון את האינטרסים של כל המעורבים בדבר, האינטרס של "הבן הממשיך", של היורשים האחרים, של המושב, ונוסף לכך של החבר עצמו, אשר נדרש לקבוע עמדה נחרצת בשלב די מוקדם בחייו.
בשל מספרם הרב של הישובים בהם מדובר ומספרם הרב עוד יותר של חברי המושבים שהדבר נוגע בהם, ייטיב המחוקק לעשות אם יסדיר את המצב באורח ברור וחד משמעי, בטרם תחרפנה הבעיות עוד יותר". פרשנות דווקנית של לשון הסעיף תוביל למסקנה שכאשר אין יורש "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק כמשק חקלאי - יוחזרו זכויות בר הרשות במשק למנהל מקרקעי ישראל. שהרי, כאמור, אין המדובר בזכויות קנייניות, ואם לא ניתן להעבירן בהתאם לתנאי הרישיון - יוחזרו לבעליהן.
זוהי תוצאה אשר, לאור כל האמור, ספק אם מוצדקת, ואף איננה מועדפת, ואיננה נדרשת על ידי הגופים המיישבים.
