המנוחה בתיק נפטרה ביום 21/09/04 והותירה אחריה צוואה מיום 24/05/98 שקויימה על ידי כב’ הרשם לענייני ירושה ביום 28/03/05. בצוואה נקבע כי היורשת הבלעדית הינה בתה של המנוחה - המשיבה 1. המבקש הינו בנה של המנוחה וכך גם המשיבים 2 ו- 7, אשר אינם נוקטים כל עמדה. המבקש עתר ביום 10/08/05 בפני כב’ הרשם לענייני ירושה לביטול צו קיום הצוואה וזאת על סמך עובדות, שלטענתו לא עמדו בפני כב’ הרשם, בעת שזה נתן את הצו.
קרא עוד...
אין מחלוקת כי המדובר צוואתה של המנוחה במקרה דנן הינה צוואה בעדים לפי סעיף 20 לחוק הירושה. סעיף זה קובע כי: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו". על העדים לאשר באותו מעמד, בחתימתם על פני הצוואה, כי המצווה חתם בפניהם והצהיר כי זו חתימתו. ההקפדה על מילוי כל דרישות הצורניות היסודיות בעשיית הצוואה, עליה מורה החוק, אינה מבטאה גישה פורמליסטית, אלא ממלאה תכלית מעשית.
יכול ואף ניתן על פי הוראה זו להכשיר צוואה שלא נחתמה בו זמנית בפני שני עדים, אך אין ספק כי העדים חייבים להתרשם כי המצווה אכן הבין את משמעות הצוואה בחתימתו עליה.
ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע, כך שאם צד זה לא יביא ראיותיו תידחנה טענותיו. בהליך של התנגדות לקיום הצוואה מוטלת על מבקש ביטול הצוואה, החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל.
הצוואה לא נערכה מול גורמים משפטיים
במקרה דנן, הצוואה לא נעשתה בפני גורם משפטי אלא בפני עורך צוואות שלא ידוע מי הוא.הצוואה נערכה בשפה העברית, שפה שאינה שגורה בפי המנוחה. הצוואה הודפסה על ידי עורך הצוואות שאיננו מבין את שפתה של המנוחה וממילא לא יכול היה לקבל הנתונים ישירות ממנה.
כמו כן, לא הוכח שהצוואה תורגמה למנוחה לשפתה ההודית, ואם אכן תורגמה, לא צויין בצוואה עובדה זו. העדים לצוואה אינם מבינים את השפה של המנוחה, השפה ההודית, ואף אם נכחו בעת התרגום, אינם יודעים אם התרגום נעשה כדין אם לאו. הצהרת העדים, כפי שמופיעה באישור, אינה תואמת את שאכן היה במציאות.
קראו עוד בתחום:
- מהי צוואה בכתב יד?
- ידועה בציבור וזכויות בירושה
- ביטול צוואה שיקרית
- הדוד השכיר החנות בשכירות מוגנת - האם אחיינו יירש זכויותיו?
העדה ע. א לא ראתה את המנוחה חותמת על צוואתה ולא חתמה עליה בנוכחות המנוחה, וכן לא הוכח כי המנוחה הצהירה בפניהם כי זוהי צוואתה. לכל אלה יש להוסיף את ענין הסתרת קיומה של הצוואה בהליך בתיק שהתקיים כשלושה שבועות לאחר עריכת הצוואה, אשר מהותו, חשש מהחתמת המנוחה על המסמכים הנוגעים לרכושה.גם תוכן הצוואה מעורר ספקות באשר לשאלה אם אכן המנוחה הבינה על מה חותמת והאם זה היה אכן רצונה האמיתי. סתירות אלה מעלות חשש של מעורבות יתר והשפעה של המשיבה 1 על המנוחה.
על פי מכלול הראיות - לא ניתן לקבל את הצוואה
בנסיונו להתחקות אחר רצונו האמיתי של המצווה בוחן בית-המשפט את הראיות בדבר נסיבות עריכת הצוואה ומכלול הראיות שהובאו בפניו באשר למידת יכולתו של המצווה לגבש רצון עצמאי במועד שבו ציווה את רכושו.
בהתקיים נסיבות של יחסי תלות יסודית ומקיפה בין המצווה לזוכה על פי הצוואה, עובר נטל ההוכחה למבקש לקיים את הצוואה. הנסיבות שבהן נחתמה הצוואה, כפי שפורטו לעיל, והאירועים שקרו לאחר מכן, הן כשלעצמן, מעוררות חשש ממשי ליחס של תלות והשפעה בלתי הוגנת של המשיבה 1 על המצווה.
המשיבה 1 לא שכנעה את בית-המשפט כי מה שכתוב בצוואה אכן זה היה רצונה האמיתי של המנוחה. בית המשפט לא שוכנע שהיתה גמירות דעת של המנוחה להוריש את כל הרכוש למשיבה 1 ולהדיר את שאר ילדיה. הרושם של בית המשפט הוא שהמשיבה 1 אכן שלטה במנוחה והיא זו שהכתיבה את דרכי פעולתה, כולל גם אופן עריכת הצוואה ומועדה.
טענת הזיוף אמנם לא הוכחה, אולם בית-המשפט לא השתכנע כי הצוואה נחתמה מרצונה החופשי והאמיתי של המנוחה. בנסיבות אלה, ולאור הפגמים שנפלו בצוואה, לא ניתן להכשיר את הצוואה מכח סעיף 25 לחוק הירושה.
לסיכום,
יש להורות על בטלותה של הצוואה. צו קיום הצוואה שניתן ע"י הרשם מבוטל. המשיבה 1 לא שכנעה את בית-המשפט כי מה שכתוב בצוואה אכן זה היה רצונה האמיתי של המנוחה. בית המשפט לא שוכנע שהיתה גמירות דעת של המנוחה להוריש את כל הרכוש למשיבה 1 ולהדיר את שאר ילדיה.