ביטול צוואה שיקרית

הצדדים בתביעה שלפנינו הינם הנכדה אשר תובעת את קיומה של צוואה של סבתא המנוחה ממאי 2000 ואביה, הנתבע, אשר הגיש התנגדות לצוואה ובה טען שבתור בנה היחיד של המנוחה יש להכיר בו בתור יורש בודד. כמו כן, דורש האב הוצאת צו ירושה.

צוואותיה של המנוחה

המנוחה הלכה לעולמה בגיל 93, כאשר היא מותירה אחריה את בנה יחידה ושתי נכדותיה מנישואים ראשונים. לאב ישנה בת נוספת אשר נולדה לה מאישה נוכרייה, ובה לא הכירה אימו, לא בחייה ולא במותה. המנוחה הותירה בחייה שלוש צוואות בעדים, אשר האחרונה נחתמה, לטענת התובעת, במאי 2000. את 13 שנות חייה האחרונות, בילתה המנוחה בבית אבות, כאשר מרבית צרכיה מסופקים לה על ידי הנכדה התובעת.

הצוואה הראשונה – נערכה ב-1987 ובוטלה על ידי המנוחה.

הצוואה השנייה – המנוחה הורישה לנכדה אחת דירה בשלמותה ולאחותה מחצית מדירה אחרת (בה היא מתגוררת עם בעלה עד היום), בשנת 1996. בשאר הנכסים אמורים, לפי הצוואה, להתחלק הנתבע ושתי בנותיו. בצוואה זו קבעה המנוחה גם הסדרים של יורש אחרי יורש, כאשר במותה של אחות התובעת, תועבר הדירה לתובעת, ובמותה שלה, תועבר הדירה לילדיה. על פי הצוואה, במידה ונפטר הנתבע, יתחלקו שתי בנותיו בחלקו בירושה. בנוסף, במידה ונפטרה התובעת, תועבר ירושתה לילדיה.

הצוואה האחרונה – נשוא התובענה שלפנינו. בצוואה זו, שינויים מהותיים מהצוואה השנייה. על פי צוואה זו, יורש בנה של המנוחה 36 אלף שקלים, בניגוד לשליש מכספה על פי הצוואה השנייה.

• מיהו יורש?
• ארבע אחיות נגד האח בקרב ירושה
• ביטול צוואה בגין השפעה בלתי הוגנת
• המטפלת שהחתימה את הקשישה על צוואה, לא תקבל ירושתה
• ביטול צוואה וצו קיום צוואה

במידה ותמות התובעת לפני אחותה, יועברו כספי ירושת אחותה לילדיה. במידה ואחות התובעת תמות לפניה, יועבר חלקה בירושה לילדי התובעת. בכל מקרה, מוסדר בצוואה סעיף יורש אחרי יורש, הקובע כי במות אחות התובעת, מועברת ירושתה לילדי אחותה. סעיף זה, מנוסח באופן כזה, שבדומה לאביה, גם אחותה של התובעת מנושלת מירושתה לטובת ילדי התובעת.

הצוואות השנייה והשלישית – זהות כמעט מילה

הצוואות השנייה והשלישית זהות אחת לשנייה, פרט לשינוי הסעיפים בודדים, מילה במילה. ניכר היה כי הצוואה השנייה הייתה לנגד עיני המנוחה בעת שחתמה על הצוואה האחרונה.

פרט זה היה חשוב מאד משום שעורך הדין שערך את הצוואה האחרונה טען כי לא ידע על קיומה של הצוואה השנייה. לא זו אף זו, עו"ד טען גם שערך את הצוואה השלישית בעצמו באופן עצמאי. בית המשפט התרשם, ובצדק שהוא משקר. גם כאשר הוגשו לפניו שתי הצוואות, והוא נוכח לדעת כי הן זהות באופן כמעט מדויק (מלבד סעיפים המדירים את האב ואחות התובעת מן הירושה כמעט באופן כליל), סירב האחרון להודות שלא ערך את הצוואה.

השופט קבע כי קיים ספק שהצוואה השלישית נעשתה במעמד המנוחה (ולא זויפה חתימתה). זאת ועוד, הצוואה נערכה על פי טענת התביעה בת"א, בעוד שבעת חתימתה, כביכול, בשנת 2000, הייתה המנוחה במצב סיעודי ואינה יכלה להגיע לתל אביב מבית האבות. גם במידה וידעה המנוחה על הצוואה, אין ספק שנוסחה היא תוך כדי השפעה בלתי הוגנת על הקשישה הסיעודית.

לטענתה של התובעת, הצוואה האחרונה נערכה במשרדו של עורך הדין במעמד מזכירתו אשר לא זומנה לעדות. אי עמדתה של המזכירה לעדות ייפגע בטענות התביעה בהמשך.

צוואת שקר, האם יש לנשל את התובעת שערכה אותה מנכסי הירושה?

השופט קבע חד משמעית כי הצוואה נשוא התובענה המוגשת לפניו, הינה מעשה ידיה של התובעת שכן היא מדירה את כל היורשים האחרים מהירושה, פרט לה ולילדיה. במידה ומסקנה זו מתקבלת, יש לבית המשפט אפשרות לנשלה מן הירושה כליל, על פי סעיף 35 לחוק הירושה. מדובר בהחלטה קשה, שכן ברור כי התובעת דאגה לכל צרכיה של המנוחה וטיפלה בה בשנותיה הקשות.

השופט ביטל את הצוואה האחרונה, שכן אין שום עדות התומכת בחוקיותה, מלבד עדות השקר של עורך הדין שערך אותה. גם היעדרותה של מזכירתו של עורך הדין מבית המשפט, הייתה לתובעת כרועץ (שכן לא ניתן להבין מדוע לא הוזמנה לתמוך בעדותו).

ידוע כי -

"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".

למרות שעדותו של עד התביעה היחידי, העו"ד, הופרכה בחקירה הנגדית באופן מביך, לא התייחס לכך ב"כ של התובעת ואף דאג להזכיר לבית המשפט כי מדובר בעו"ד רם מעלה אשר היה בעברו יו"ר וועדת האתיקה בלשכת עורכי הדין. מאידך, דרש האב, באופן שאינו ברור לבית המשפט, הוצאת צו ירושה (למרות שהיה ידוע לכל דבר קיומה של הצוואה השנייה).

השופט ממליץ לצדדים לקיים את הצוואה השנייה

אין ספק, אם כן, כי יש לקבל את דרישתו של הנתבע לביטול הצוואה ולדחות את התביעה בדבר קיומה שכן ברור כשמש שלא מדובר בקיום רצון המת. השופט, עם זאת, דחה את בקשתו של האב לקיום צו ירושה, שכן נמצאה הצוואה השנייה משנת 1996 שהיוותה דוגמא הוגנת לרצון המת.

השופט המליץ לתובעת ולנתבע, לקיים את הצוואה השנייה ולחדול מהגשת בקשות וערעורים נשוא ירושת המנוחה לבתי המשפט.