סוגיות בדיני ירושה יכולות להיות מורכבות ביותר כאשר עסקינן באדם שנפטר ללא צאצאים וללא צוואה ברורה. במקרים כגון דא, האפוטרופוס הכללי מתייצב לדין ועליו לנקוט במשנה זהירות בבואו לבחון את הרכב המשפחה של המנוח. לא אחת, מדובר במקרים בהם מבקשים את צו הירושה קרובי משפחה ויורשים מדרגה שלישית. ההלכה המשפטית הנוגעת לסיטואציות מסובכות אלה מופיעה בשני פסקי דין עיקריים:
- ע"א 500/78 עזבון המנוחה גולדה זימן ז"ל נ' היועמ"ש.
- ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי, מנהל עזבון המנוח זאב בן צבי ברגמן נ' יוסף פרידמן.
בהלכת זימן נקבע כי תובע אשר טוען לזכות בירושה איננו יכול לצאת ידי חובתו לולא הצגת ראיות פוזיטיביות באשר ליורשים אחרים זולתו (קיומם או העדרם), וזאת מעבר לצורך להוכיח את קרבתו המשפחתית למוריש. הלכת זימן שונתה ופותחה בהלכת ברגמן, אשר קבעה למעשה מבחן של "שקידה סבירה".
מהו מבחן השקידה הסבירה?
בפסק הדין הנ"ל, הנשיא ברק קבע כי ישנם שני מקרים טיפוסיים במסגרת בקשה למתן צו ירושה (אשר אינם, כמובן, יכולים לכסות את מלוא קשת המקרים). המקרה הראשון הינו כאשר ברור שישנו קרוב משפחה אשר זכאי לרשת את המנוח, אך לא ידוע אם קרוב זה בחיים. במקרה השני, כלל לא ידוע האם ישנו קרוב משפחה אשר זכאי לרשת את המנוח.
קראו עוד בתחום:
- האם נושה של יורש רשאי לבקש מינוי מנהל עיזבון?
- התיישנות בירושה לאחר 15 שנה
- נקמה בצוואה וירושה של 100 שקלים בלבד
- ירושת משק חקלאי במסגרת צוואה והאם פיצוי ליורשים לפי דין?
בהמשך פסק הדין בפרשת ברגמן נקבע כי במידה ויעלה בידיו של היורש להציג ראיות פוזיטיביות ברמה הנדרשת במשפט האזרחי כי לא קיימים עוד קרובי משפחה הזכאים לירושה, יוצא האחרון ידי חובתו. הבעיה עולה כאשר במקרים רבים קיים קושי להוכיח שפלוני איננו קיים. אי לכך, הנשיא ברק קבע כי בית המשפט רשאי, במקרים כגון דא, לקבל או לדחות את הבקשה לצו ירושה בהתאם לנסיבות. בעניין זה, מוטלת על המבקש חובת השקידה הסבירה. דהיינו, עליו להוכיח כי הוא "שקד באופן סביר" לשם איתור יורשים פוטנציאליים.
אכן, לעיתים גם שקידה סבירה וממושכת עלולה להעלות חרס ויורשים פוטנציאליים אין. במצב דברים זה, במידה ובית המשפט ידרוש ממבקשי צו הירושה לבסס את אודות קיומם או אי קיומם של יורשים אחרים על ממצא פוזיטיבי, הרי שדין בקשתם לחלוקת העיזבון תידחה. אי לכך, מבחן השקידה הסבירה איננו דורש ממצא פוזיטיבי וניתן להסתפק ברמה פחותה יותר מהרמה הדרושה בחוק הירושה.
במילים אחרות, אם בית המשפט יהיה סבור שמבקש צו הירושה שקד בצורה סבירה לשם איתור יורשים פוטנציאליים, ולא עלה בידו לאתר יורשים כגון דא, יהיה בכך די כדי לקבל בקשתו. שאלת יישום הלכת ברגמן נדונה, כבדרך אגב, גם בפסק דין שניתן לאחרונה במסגרת בע"מ 11405/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית. בפרשת פלונית, השופט רובינשטיין קבע כי המבקשים לא הוכיחו ששקידתם לא העלתה שאין יורשים פוטנציאליים והיה עליהם "לטרוח ביגיעה נוספת". דהיינו, שקידה סבירה והיקפה נמדדת בהתאם לאופי המקרה ונסיבותיו. במסגרת הלכת ברגמן, נקבעו הכללים המנחים לשם עמידה במבחן השקידה הסבירה:
- מהם המעשים אשר היה על המבקשים לעשות, באופן היפותטי, מבחינה סבירה והגיונית, לשם מציאת ראיות פוזיטיביות בנוגע לקיומם או העדרם של יורשים פוטנציאליים (אם אלה היו בנמצא).
- מה המבקשים עשו בפועל במקרה המדובר.
- אילו ראיות בנוגע לחיפוש יורשים פוטנציאליים הוצגו על ידי המבקשים.
- מהי איכות ראיות אלה, ומהי כמותן.
