ארבע תביעות: תביעה למזונות אישה ומזונות ילדים שהגישה התובעת 1 כנגד בעלה בנפרד - הנתבע. תביעה לפסק דין הצהרתי שהגישה האישה כנגד הבעל . תביעה כספית על סך של 200,214 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבע בגין חובות שהצטברו במהלך הנישואין ובגין כספים שלטענתה הנתבע העלים ממנה.תביעה לפירוק שיתוף בדירה, במיטלטלין וחלוקת חובות שהגיש הבעל כנגד האישה.
התובעת והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2003 ומנישואיהם נולדו שני ילדים. בני הזוג פרודים החל מחודש אפריל 2008 אז הורחק הנתבע מבית המגורים על ידי המשטרה (ולטענתו-גורש מן הבית על ידי התובעת) ומאז הוא מתגורר בבית הוריו. התובעת נותרה להתגורר עם הקטינים בדירת המגורים המשותפת של הצדדים. על אף היותם פרודים, הצדדים טרם התגרשו ועודם נשואים זל"ז.
האם יש לקבל את התביעות?
הצדדים דנן נישאו כאמור בשנת 2003 ומשכך חל עליהם המשטר הרכושי המעוגן בחוק יחסי ממון בין בני זוג. לפי משטר זה משבני זוג לא ערכו הסכם ממון, חוסים הם בצילו של הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי לעת פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג.
לאחרונה, בחודש נובמבר 2008, נכנס לתוקפו תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון אשר עיגן את האפשרות להקדים את מועד ביצוע איזון המשאבים טרם לפקיעת הנישואין. הצדדים לא התייחסו לתיקון הנ"ל לחוק, שנכנס לתוקפו תוך כדי ניהול ההליכים ביניהם, ולאפשרות הקדמת מועד ביצוע איזון המשאבים בענייננו.
בסע’ 5 א’ המתוקן פורטו נסיבות מסוימות אשר בהתקיימן, ניתן יהא להקדים את ביצוע איזון המשאבים עוד קודם לפקיעת הנישואין כאשר תנאי לכך ,כאמור בסע’ 5 א (א), הוא הגשת בקשה לביצוע הסדר איזון המשאבים. בקשה שכזו לא הוגשה בענייננו וכיוון שכך, אין להורות על איזון משאבי הצדדים שכאמור, עודם נשואים זה לזה.
מועד הקרע: הצדדים לא התייחסו לשאלת מועד הקרע ואולם מטענותיהם והמסכת הראייתית שהובאה יש להגיע למסקנה כי מועד הקרע ביניהם הוא חודש אפריל 2008, מאז מתגוררים בני הזוג בנפרד ובו ביטל הנתבע את הרשאת התובעת לפעול בחשבון הבנק המשותף ביום 16/04/08. לאור האמור נקבע מועד הקרע ליום 16/04/08 .
התביעה הכספית
התובעת עותרת לחייב את הנתבע בחובות שהצטברו במהלך הנישואין: פיגורי המשכנתא ויתרתה עד לפירעונה; הלוואה מסבתה שניתנה לצורך רכישת המונית; הלוואה מסבתה שניתנה לצורך רכישת הדירה; שיקים שחזרו; חוב מעון עבור הקטינה א’; חוב לטיפת חלב עבור הקטין נ’; חוב למעון נעמ"ת; הלוואות מותנות; הלוואות שנטלה התובעת למחייתה; יתרת חובה בחשבון משותף; חוב לביטוח שיניים. כמו כן עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה כספים בגין חלקה בשווי המונית שמכר; חלקה בכספים שהעלים לטענתה וחלקה בכספים משותפים שמשך לעצמו.
הלוואת המשכנתא
יש להעתר לבקשת התובעת והוריתי לנתבע לשאת במחצית תשלומי המשכנתא השוטפים ובמחצית חוב פיגורי המשכנתא וזאת, נוכח כך שאין חולק כי מדובר בחוב משותף. נימוק זה תופס גם לצורך מתן סעד קבוע. לאור האמור יש להצהיר כמבוקש כי הנתבע מחויב לשאת במחצית חוב המשכנתא לרבות מחצית חוב הפיגורים ומחצית התשלומים החודשיים השוטפים.
יתרת חובה בחשבון הבנק המשותף
התובעת טוענת כי על הנתבע לשאת לבדו ביתרת החובה. הנתבע טוען כי יתרת החובה היא "של שני הצדדים" כלשונו, ולפיכך על כל אחד מהם לשאת במחציתה.
התובעת צירפה כנספח ח’ לכתב התביעה מסמך שכותרתו: "הוראת לקוח על ביטול הרשאת בעלים בחשבון משותף" מיום 16/04/08 עליו חתום הנתבע ובו הוא מבקש לבטל את הרשאתה לפעול בחשבון . הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי אכן ביטל את הרשאת התובעת לפעול בחשבון בחודש אפריל 2008, עת הוצא על ידה, כך לטענתו, מן הדירה.
בפני בית המשפט לא הובאו נתונים המצביעים על המצב בחשבון ערב ביטול הרשאת התובעת לפעול בחשבון ולא ניתן לקבוע אפוא האם יתרת החובה נוצרה לאחר אותו מועד, שאז היה מקום לקבוע כי הנתבע חב בה לבדו, או שמא היתה כבר קיימת בערבו של אותו מועד יתרת חובה בחשבון ושאז היה מקום לקבוע כי הנתבע חב במחציתה נכון ליום 16/04/08 וביתרה שנוצרה לאחר אותו מועד-במלואה.
לאור האמור לעיל יש לקבוע כי הנתבע ישא ביתרת החובה בחשבון שנוצרה לאחר ה- 16/04/08. לגבי יתרת החובה שהיתה בחשבון עד אותו מועד, ככל שהיתה כזו, חיוב זה הוא משותף והנתבע ישא במחציתו. (יודגש כי ההתחשבנות היא בין הצדדים ואין בקביעות האמורות כדי לחייב צד ג’ כלשהוא שאינו צד להליך).
התמורה שנתקבלה ממכירת המונית
בשנת 2006 רכש הנתבע מונית בסך של 68,000 ₪ (לא כולל מע"מ). המונית נרשמה על שמו וזאת, לטענת התובעת ,על אף שנרכשה מכספים משותפים כדלקמן: 30,000 ₪ הלוואה מבנק ירושלים שנפרעה מכספים משותפים. הנתבע מכר את המונית בחודש 05/2008 תמורת סך של 37,000 ₪ וזאת לטענת התובעת, ללא ידיעתה והסכמתה ובמחיר נמוך מערכה אז.
גרסת הנתבע בהקשר למקורות מימון רכישת המונית ולהחזר כספי תמורת מכירת המונית לאותם מלווים נטענים, היתה בלתי קוהרנטית, רצופת סתירות ולא עשתה על ביהמ"ש רושם מהימן. גרסת הנתבע בעניין מקורות המימון של המונית נסתרה אף בעדותו של אביו שהעיד. נוכח גרסתו הבעייתית של הנתבע בנקודה זו, אין אלא לדחותה ולקבוע כמבוקש כי התובעת זכאית למחצית תמורת מכירת המונית.
יחד עם זאת, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי המונית נמכרה בשווי נמוך משוויה האמיתי עקב הפגיעה בה שלא הוכחשה . התובעת לא צירפה הערכת שמאי ולא בקשה מבית המשפט למנות מומחה בעניין . במחירון שצירפה אין כדי לבסס את טענתה כי שווי הרכב עמד על סך של 45,000 ₪ לכל הפחות, הואיל ולא ניתן לדעת על פי המחירון מה היתה השפעת הפגיעה ברכב על שוויו והמחיר הנקוב במחירון אינו חזות הכל.
לאור האמור איש לקבוע כי התובעת זכאית למחצית הסכום שהנתבע קבל לידיו ממכירת המונית בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום שקבל לידיו את תמורת המכירה ועד לתשלום המלא בפועל.
כספים שנטען שהועלמו על ידי הנתבע
התובעת טוענת כי הנתבע מחזיק במגירת שולחנו שבחדרו מימי רווקותו סכומי כסף גדולים אותם היא מעריכה בסך של למעלה מ- 100,000 ₪. התובעת נסמכת בטענתה זו על דברים שאמרה לה אימו של הנתבע ועל בסיסם היא עותרת לחייבו לשלם לה מחצית הסכום הנ"ל קרי, 50,000 ₪. הנתבע מכחיש את הטענה המיוחסת לו.
ביהמ"ש לא מצא כי יש בטענת התובעת בעניין רמת החיים כדי להרים את נטל ההוכחה הרובץ על כתפיה להוכחת הסכום שהיא טוענת שהנתבע העלים ואין די לעניין זה בהערכה גרידא. לאור האמור, דין ראש תביעה זה להידחות.
כספים שנמשכו על ידי הנתבע
התובעת טוענת כי הנתבע נטל ביום 11/02/08 את השיקים שנתקבלו כמתנות עבור הברית של בנם נ’ בסך של 14,000 ₪ וכי ביום 12/02/08 העביר סך של 14,000 ₪ מן החשבון המשותף לחשבון הבנק הפרטי על שמו שפתח באותו חודש בבנק הפועלים.
נראה כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הרובץ על כתפיה להראות כי יתרת כספי המתנות, שהינם כספים משותפים (שהרי אין מדובר בכספים המיועדים דווקא לקטין) לא שימשו להוצאות משותפות ולצרכים משותפים אלא לשימושו האישי-פרטי של הנתבע ולא שוכנע ביהמ"ש, בייחוד נוכח גרסתה החדשה של התובעת בסיכומיה, כי מדובר בפעולה של העלמת כספים משותפים על ידי הנתבע. לאור האמור, יש לדחות ראש תביעה זה של התובעת.
בעניין העברת כספים מן החשבון המשותף לחשבונו הפרטי של הנתבע: הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו; משכך ולאור האמור, יש לקבוע כי התובעת זכאית למחצית הסכום של 14,000 ₪ שנטל הנתבע ,בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.
כספים שנתנה הסבתא לצורך רכישת הדירה
התובעת טוענת כי סבתה הלוותה לצדדים סך של 100,000 ₪ למימון רכישת הדירה ועותרת לחייב את הנתבע לשאת בהחזר מחצית ההלוואה קרי, בסך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
אין זה נהיר בעיני ביהמ"ש על שום מה עותרת התובעת לחיוב הנתבע לשלם לידה את מחצית מן ההלוואה הנטענת. אין מדובר במקרה בו התובעת נשאה לבדה בהחזר ההלוואה הנטענת שאז, על סמך טענה כי מדובר בחוב משותף, היה מקום שתעתור לקבל מן הנתבע החזר מחצית הסכום ששילמה ולחילופין-במסגרת תביעה לאיזון משאבים (שכאמור לעיל, אין בפני כזו) יכולה היתה לטעון כי מדובר בחוב בר איזון. בענייננו, הסבתא היא בעלת עילת התביעה כלפי הנתבע ואולם זו לא הגישה כל תביעה נגדו בעניין.
כל שזכאית לו התובעת, אם בכלל, הוא סעד במישור ההצהרתי ולפיו החוב הנטען לסבתה הינו חוב משותף וכיוון שכך על כל אחד מן הצדדים לשאת במחציתו לו ייתבעו לעשות כן. לצורך בחינת זכאות התובעת לסעד זה, שומה על בית המשפט להכריע במחלוקת בגרסאות הצדדים האם הסכום ניתן בתורת הלוואה-כטענת התובעת או שמא ניתן להם בתורת מתנה-כטענת הנתבע.
ככלל, במצב דברים בו אין חולק כי נכס כשלהוא או סכום כסף ניתן על ידי פלוני למאן דהוא אולם צד אחד טוען כי מדובר בהלוואה ואילו הצד שכנגד טוען כי מדובר במתנה, מוטל נטל ההוכחה על זה האחרון להוכיח כי במתנה עסקינן. בשונה מכך, כאשר בין שני הצדדים מתקיימים יחסי קירבה מדרגה ראשונה וכן, במערכות יחסים המתאפיינות בתמיכה והענקה של צד אחד לשני, מתעוררת "חזקת המתנה" המניחה כי ההענקה נעשתה בתורת מתנה ואילו על הצד הטוען כי לא כך הדבר, נטל ההוכחה להוכיח גרסתו. חזקה זו ניתנת לסתירה כאשר מוכח מפורשות כי הנתינה נעשתה בתורת הלוואה או כנגד תמורה.
הגם שככלל יושמה החזקה הנזכרת על יחסי קירבה מדרגה ראשונה קרי, הורים-ילדים, קיימות נסיבות בהן ניתן לייחס יחסי קרבה אף במעגל קרובים רחב יותר, במישור יחסים שבין סב-נכד ואשר בהן ניתן לקבוע כי מתעוררת "חזקת המתנה".
בחינת הנסיבות בענייננו מביאה לכלל מסקנה כי חזקת המתנה קמה בענייננו הגם שמדובר במערכת יחסים של סב-נכד. הסבתא הגדירה את מערכת היחסים שלה עם הנתבע, עובר למתן הכספים על ידה: "כמו אמא ובן" והעידה כי שררה ביניהם מערכת של אמון ועל יסוד אותו אמון שהיה לה בנתבע, לא החתימה אותו על ההסכם הנזכר . על יסוד כל האמור לעיל, יש לדחות ראש תביעה זה של התובעת .
טענת התובעת להלוואה מהסבתא לרכישת המונית
התובעת טוענת כי סבתה הלוותה לנתבע סך של 9,500 ₪ לרכישת המונית ועותרת לחיובו לשלם לה את מחצית הסכום קרי, סך של 4,750 ₪ .
אין לתובעת עילה כספית אל מול הנתבע לגבי ראש תביעה זה ככל שתתקבל גרסתה. אין מדובר במקרה בו התובעת טוענת כי נשאה לבדה בהחזר הלוואה משותפת, ושאז היתה לה עילת תביעה כלפי הנתבע. הסבתא היא בעלת עילת התביעה כלפי הנתבע והתובעת אינה זכאית לסעד המבוקש על ידיה בסע’ 17 לכתב התביעה " לחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הכספים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ". כל שזכאית התובעת, לו תתקבל גרסתה , הוא לסעד הצהרתי אשר יצהיר כי מדובר בחוב משותף שעל הנתבע לשאת במחציתו.
לא הוכחה בפני ביהמ"שהתשתית העובדתית לטענה כי הסבתא נתנה לצדדים סכום נוסף מעבר לסכום של 100,000 ₪ שניתן על ידה לרכישת הדירה .לפיכך, דין ראש תביעה זה של התובעת להידחות.
הלוואות/חובות נוספים
שיקים שחזרו - כיוון שמדובר בהמחאות שנמשכו סמוך למועד הקרע של הצדדים ולא ניתן להכריע האם משיכת הסכומים נעשתה בעת שהתובעת ידעה על כי בוטלה הרשאתה לפעול בחשבון, ובהתחשב בכך שמדבור בסכום זניח, אני מורה כי מדובר בחוב משותף ומחייב את הנתבע לשאת במחציתו.
חוב בגין מעון הקטינה - על הנתבע לשאת במחציתו.
חוב על סך 500 ₪ עבור טיפת חלב לקטין - מדובר בהוצאת בריאות חריגה ועל כן יש להורות כי על הנתבע לשאת במחצית הסכום קרי בסך של 250 ₪.
תביעת האיש לפירוק שיתוף
האיש עותר לפירוק שיתוף לאלתר בדירה בדרך של מכירתה כפנויה בשוק החופשי וחלוקת התמורה בין הצדדים לאחר סילוק המשכנתא, חובות פיגורים, תשלומי מיסים והוצאות המכירה. כן הוא עותר לחלוקת המיטלטלין שבדירה בין הצדדים בעין או על ידי תשלומי איזון.
הדירה
התובעת הסכימה לפירוק שיתוף לאלתר בדירה בכפוף לכך שהיא תרכוש את חלקו של הנתבע בדירה תוך קיזוז חובותיו הכספיים שפורטו בתביעה הכספית ובכלל זה, הסכום של 100,000 ₪ שניתן להם מסבתה ואשר התובעת עתרה לחיוב הנתבע לשלם לה את מחצת הסכום . בסיכומיה קשרה התובעת בין ההכרה בסכום שניתן על ידי סבתה לצורך רכישת הדירה כהלוואה ובין פירוק השיתוף בדירה וטענה כי ככל שתידחה טענתה כי בהלוואה עסקינן וזו לא תקוזז מחלקו של האיש בתמורת הדירה, אזי לא יהא ביכולתה לרכוש את חלקו של בדירה והיא תעתור לעיכוב ביצוע פירוק השיתוף בדירה עד הגיע הקטין נ’ לגיל 18 מכח סע’ 40 א’ לחוק המקרקעין.
אין מקום לעכב ביצוע הפירוק עד להגיע הקטין נ’, שעוד טרם מלאו לו שנה וחצי, לגיל 18 דבר שעשוי להוות פגיעה קשה בזכות הקניין של האיש. לאור האמור הנני נותן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה כפנויה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. הנני מורה על עיכוב ביצוע הפירוק עד שאשתכנע כי לקטינים יובטח מקום מגורים חליפי סביר המתאים לצרכיהם. לצורך כך יגיש האיש לבית המשפט הצעות להסדר מגורים כנ"ל בתוך 30 יום מהיום.
פירוק שיתוף במיטלטלין
התובעת טוענת כי המיטלטלין צריכים להישאר בשימושה ובשימוש הקטינים בהעדר יכולת לרכוש מיטלטלין חלופיים וכחלק מהבטחת המדור ולחילופין-עותרת לחלוקתם בעין.
על פי הוראת סע’ 10 לחוק המיטלטלין, רשאי בית המשפט לצוות על חלוקת המיטלטלין בעין, או בדרך של מכירתם וחלוקת הפדיון בין הצדדים, או בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת בנסיבות העניין.
לפיכך, ומשאין חולק כי המיטלטלין שבדירה משותפים לשני הצדדים, יש להורות שאלה יחולקו ביניהם שווה בשווה למעט המיטלטלין המשמשים את הקטינים אשר יישארו לעמוד לרשותם. ב"כ הצדדים ינהלו ביניהם מו"מ לצורך חלוקה בהסכמה של המיטלטלין הנמצאים הדירה. לא ישכילו ב"כ הצדדים להגיע להסכמה, יוכלו לשוב ולפנות בעניין זה לבית המשפט.
מזונות אישה
בני הזוג בענייננו הינם יהודים ולפיכך חל עליהם הדין העברי. דין זה קובע כי אקט הנישואין עצמו מקים זכויות וחובות הדדים בין הבעל לאישה וביניהם חובת הבעל לזון את אשתו, חובה הקיימת כל עוד מתקיים קשר הנישואין.
לעניין היקף מזונות האישה מזונות אישה חל הכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו" אשר לפיו החובה לזון את האישה אינה מתפרשת על פני צרכיה ההכרחיים בלבד, אלא יש לזון אותה לפי מעמדה ולפי רמת החיים לה הורגלה בבית בעלה. יכולתו של הבעל לצורך קביעת שיעור המזונות אינה נקבעת אך ורק על פי הכנסתו בפועל מעבודה, אלא נגזרת אף ממקורות אחרים העומדים לרשותו דוגמת רכוש, כספים פנויים, חסכונות וכן פוטנציאל השתכרותו על פי מקצועו וכישוריו. כאשר האישה עובדת ומתפרנסת זכאי הבעל לטעון "מעשה ידיה תחת מזונותיה" וכל עוד היא מרוויחה ממעשי ידיה סכומים המספיקים למזונותיה ולכיסוי צרכיה, אזי הוא פטור מלשאת במזונותיה. לעומת זאת, כאשר משכורתה אינה מספיקה לכיסוי צרכיה, חייב בעלה להשלים לה את מזונותיה מעבר להכנסתה.
יש לקבל את גרסת התובעת בעניין גובה הכנסתה החודשית. דין טענתו של הנתבע כי הוא עובד כשכיר להידחות ולחילופין, אף מבלי להכריע בשאלה כמה הוא משתכר מעבר לסכום המופיע בתלוש השכר שלו , ברור כי פוטנציאל ההשתכרות שלו גבוה בהרבה מזה לו הוא טוען. לפיכך יש להעריך את הכנסתו הממשית ו/או הפוטנציאלית של הנתבע בסכום של 8,000 ₪ נטו לחודש לפחות.
מזונות ילדים
על פי סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים על פי הוראות הדין האישי החל עליו.
על פי הדין העברי חיוב במזונות ילדים עד גיל 6, שהינם מ"קטני קטינים", מוטל על האב באופן אבסולוטי. חיוב האב במזונותיהם ההכרחיים של ילדיו בגילאי 6 עד 15 מקורו בתקנות הרבנות הראשית. מגיל 15 עד 18 חובת המזונות נלמדת מדיני צדקה הכלליים במשפט העברי. החיוב מדין צדקה מביא בחשבון לא רק את הכנסת האב אלא גם את הכנסתה של האם, ואם השניים משתכרים, הרי שההוצאות יחולקו ביניהם ביחסיות מתאימה.
הלכה היא ,לעניין צרכיו הבסיסיים של קטין, כי אלה אינם נקבעים על פי יכולתו הכלכלית של האב אלא מדובר בחובה משפטית שהקריטריון היחיד לה הוא צרכי הקטין. בגדר הצרכים ההכרחיים והבסיסיים של קטין נכללים: דיור (שכר דירה והוצאות דיור שוטפות לרבות אחזקת דירה, ריהוט וציוד לבית, חשמל, מים, גז, טלפון וארנונה), מזון, ביגוד והנעלה, הוצאות חינוך בסיסיות, בריאות ותחבורה. מה שמעבר לכך – דוגמת צעצועים, חופשות, ביגוד וצרכי חינוך מעבר למינימום הנדרש – נכללים במסגרת מזונות מדין צדקה וכפופים לתנאי האמידות של שני ההורים כפי שיפורטו להלן.
יכולתו של האב לצורך קביעת היקף המזונות ההכרחיים אינה נקבעת אך ורק על פי הכנסתו בפועל מעבודתו, אלא נגזרת אף ממקורות אחרים העומדים לרשותו דוגמת רכוש, כספים פנויים שהתקבלו ממכירת רכוש, חסכונות וכן פוטנציאל השתכרותו על פי מקצועו וכישוריו. בחובת מזונות מדין צדקה האם שווה לאב וחיובה במזונות ילדיה תלוי ביכולתה ליתן צדקה, ובקיומם של שאר המבחנים לגבי חוב צדקה. רק כאשר האישה "אמידה", בין אם מנכסים ובין אם מעבודה, ומצבה הכלכלי שפיר מעבר לפרנסת עצמה – רק אז תחויב במזונות ילדיה מדין צדקה. ברם, כאשר אין משכורתה של האישה מספיקה למחייתה יחויב האב לבדו במזונות אלה.
לצורך פסיקת מזונות מדין צדקה יש לבדוק את רמת החיים אליה הורגל הילד ("כדי מחסורו"), את יכולת ההשתכרות של ההורים ("אמיד") ואת מצבו של הילד ("נצרך").
בענייננו, הקטינים הינם מתחת לגיל 6 ועודם אפוא בבחינת "קטני קטינים" .מקובל כיום בפסיקה כי צרכיו ההכרחיים של קטין אחד עומדים על סך של 1,150-1,200 ₪ לחודש, ללא הוצאות מדור וגן. במקרה שמדובר ביותר מקטין אחד, כבענייננו, הלכה פסוקה היא שאין לפסוק את צרכי הילדים כמכפלה של מספר הילדים. נוכח גילו של הקטין נ’ והעובדה שהתובעת השתלבה כיום בשוק העבודה, נחה דעתי כי יש לכלול את רכיב הגן במסגרת מזונותיו בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה .
הנתבע ישלם מזונות עבור התובעת בסך של 1,800 ₪ לחודש. החיוב הוא מיום הגשת התביעה דהיינו, 14/05/08 ועד ליום 01/09/08.הנתבע ישלם מזונות (לא כולל מדור) בסך של 1,300 ש"ח לחודש עבור הקטין נ’ . כמו כן ישא במחצית עלות המעון/מטפלת ולאחר מכן-במלוא הוצאות גן עד השעה 13:30 באופן שהשתתפותו לא תעלה על תקרה של 600 ש"ח לחודש ובכפוף להצגת קבלות על ידי התובעת. הנתבע ישלם מזונות (לא כולל מדור) בסך של 1,200 ש"ח לחודש עבור הקטינה א’ . כמו כן ישא בהוצאות גן עד השעה 13:30 בהתאם לתעריף גן ציבורי באופן שהשתתפותו לא תעלה על תקרה של 600 ש"ח בכפוף להצגת קבלות על ידי התובעת. בהגיע מי מהקטינים לגיל 18 או עם סיום כיתה י"ב (לפי המאוחר מבין השניים), יופחתו מזונותיו/יה ויעמדו על שליש מסכומם ערב אותו מועד, וסכום זה ישולם עד לשחרורו/ה משירות חובה בצה"ל או משירות לאומי ככל שי/תשרת שירות כזה. הנתבע ישא במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות של הקטינים שאינן מכוסות על ידי קופת החולים לרבות ריפוי שיניים, טיפול אורתודונטי (לפי תעריפי רשת מרפאות השיניים העובדת עם ו/או במסגרת קופת החולים בה מבוטח הקטין המטופל), משקפיים/עדשות מגע . כמו כן ישא הנתבע במחצית עלות מחזור אחד של קייטנה עבור כל אחד מן הקטינים על פי תעריף קייטנה ציבורית/קייטנת מתנ"ס. קצבת הילדים מהמוסד לביטוח לאומי ו/או כל סכום אחר שיתקבל בגין הקטינים תשולם לידי האם בנוסף לדמי המזונות ותוקדש לרווחתם.
לסיכום,
הנתבע ישא במזונות הקטינים ובמזונות האישה. לעניין התביעה הרכושית – יש להורות על פירוק השיתוף במיטלטלין . הנתבע מחויב לשאת במחצית חוב המשכנתא לרבות מחצית חוב הפיגורים ומחצית התשלומים החודשיים השוטפים.
