התביעה הינה למתן פסק דין הצהרתי והשבה אותה הגישה התובעת; ותביעה שכנגד אשר הגיש הנתבע. הצדדים נישאו זל"ז ביום 20.1.1976 והתגרשו ביום 30.12.1996. מנישואיהם נולדו להם חמישה ילדים, כיום כולם בגירים. עם נישואיהם התגוררו הצדדים בגוש קטיף.
בחודש אוגוסט 2005 פונו התובעת ומשפחתה מנצר חזני, במסגרת תוכנית ההתנתקות. התובעת מבקשת את הסעדים הבאים: להורות כי חלקת הקרקע לרבות הבית, המשק החממות וכיו"ב ביישוב נצר חזני – שייכת במלואה לתובעת.
כמו כן מבוקש להורות כי הפיצויים המגיעים במסגרת החוק מגיעים אך ורק לתובעת; לחילופין מבוקש להורות כי כתב המחאת הזכויות עליו חתם הנתבע לטובת הבנים של הצדדים הינו תקף; לחילופי חילופין מבוקש להורות לנתבע לשלם לידי התובעת מחצית מכל התשלומים ששילמה על הבית ועל הקרקע, החל מיום 1.1.97 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובהתאם להורות על מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש לצורך חישוב גובה התשלומים.
האם יש לקבל את התביעה?
הצדדים חתמו על חוזה התיישבות עם בעלת הקרקע, ההסתדרות הציונית העולמית, ובהתאם קיבלו רישיון כברי רשות במשק. חוזה ההתיישבות מיום 20.5.96 אשר צורף מסדיר את מעמדם של הצדדים מול ההסתדרות הציונית העולמית, עד לחתימת הסכם חכירה לתקופה ארוכה בין הצדדים למינהל מקרקעי ישראל. כעולה מהמסמכים אשר צורפו מעמדם של התובעת והנתבע נותר מעמד של ברי רשות בקרקע – משהסכם חכירה שכזה - לא נחתם. לפיכך, המסקנה היא כי מדובר בזכות אובליגטורית גרידא – במאובחן מזכות קניינית. זאת ועוד, מאחר ומדובר בזכות אובליגטורית במאובחן מזכות קניינית, אזי לא מדובר בעסקה במקרקעין ואין להחיל את דרישת הכתב המצויה בס’ 8 לחוק המקרקעין.
ההלכה היא כי דרישת סעיף 8 מוחלת רק אם ההתחייבות לעשות עסקה במקרקעין נעשית על ידי בעל המקרקעין או בעל זכויות בהן ואיננה חלה על התחייבות לעשות עסקה שנערכה בידי מי שעדיין איננו בעל הזכויות הקנייניות נשוא ההתחייבות. בענייננו, החוזה המדובר הינו חוזה בין הצדדים לבין ההסתדרות הציונית העולמית ולא מינהל מקרקעי ישראל – כאשר ההסתדרות לא התחייבה ליתן לצדדים זכות חכירה בסופו של יום. על כן, בבחינת על אחת כמה וכמה לא ניתן לטעון כי מדובר בזכות קניינית עתידית המחייבת עריכת מסמך בכתב.
זכות שימוש או רישיון אינה נמנית עם הזכויות במקרקעין המפורטות בחוק המקרקעין. חוק המקרקעין מכיל רשימה של זכויות במקרקעין: בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה. המושג "רשות" אינו נכלל ברשימה זו. זאת ועוד, סעיף 161 לחוק המקרקעין קובע, כי "אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק. אין באף חוק הוראה הקובעת זכות במקרקעין שעניינה "רשות", אם כי ברור, שטענה כגון "קיבלתי רשות או רישיון" עודנה הגנה טובה במקרים מסוימים, כגון להדיפת תביעה בגין הסגת גבול ... אף עניינית ספק אם יש מקום להכיר בקיומה של זכות מסוג "רשות", כאשר חוק המקרקעין מגדיר "שכירות", "שאילה" ו"זיקת הנאה" הגדרה רחבה וגמישה.
אין לקבל את טענת הנתבע כי הויתור הנטען של הנתבע על זכויותיו הינו עסקה במקרקעין המחייבת מסמך כתוב, - על כן יש לבחון את טענות אלה לגופן.
האם הגבר וויתר על זכויותיו?
עיקרון חופש הצורה קובע כי חוזה יכול להיעשות בכל צורה שהיא. עיקרון זה הוא השתקפות של עיקרון חופש החוזים. כשם שבאורח עקרוני חוזה יכול לכלול כל תוכן, כך גם חוזה יכול להיעשות בכל צורה. רצון הצדדים שולט אף בתחום הצורה. עיקרון זה מבוטא במשפט הישראלי בסעיף 23 רישא לחוק החוזים הקובע כי: "חוזה יכול שיעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת...". יחד עם זאת, משמעותו של עיקרון חופש הצורה הוא, שחוזה יכול להיעשות בכל צורה שהיא, ולא שחוזה יכול להיווצר בלא צורה בכלל. ברור שצורה כלשהי חייבת להתקיים.
חוזה בעל פה הוא תוצאת הצעה וקיבול שנעשו בדיבור פה. "צורה אחרת" לעשיית חוזה יכולה אף להיות התנהגות. חוזים כאלה, מעצם טיבם הינם חוזה שלא פשוט להוכיח הן את עצם קיומם והן את תוכנם המדויק.
לשם קשירתו של חוזה מחייב בין הצדדים, - אם בכתב, בעל פה או בהתנהגות - נדרשת גמירות דעת להתקשר בחוזה, ומסוימות. יסוד המסוימות משמעו קיום הסכמה בגוף החוזה על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה. גמירות דעת משמעה כוונה ליצור יחסים משפטיים; המבחן לקיומה הינו בעיקרו מבחן אובייקטיבי, עם מרכיבים סובייקטיביים ומהותו: "הרצון המגובש וההחלטה להתקשר בחוזה". המבחן לפיו ייקבע קיומה או העדרה של כוונה ליצירת יחסים משפטיים הוא המבחן האובייקטיבי. כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים נלמדת מהשתקפויות חיצוניות שהן בעיקר התבטאות הצדדים בכתב ובעל פה, התנהגותם, תוכן ההסכמה ונסיבותיה.
היסוד הרלוונטי והשנוי במחלוקת בענייננו הוא יסוד גמירות הדעת. במסגרת זו יש לבחון האם הוכחו אמירות של הנתבע או התנהגויות המשקפות גמירות דעת לעניין ויתורו על חלקו במשק ובבית לטובת התובעת. ביהמ"ש מקבל את גירסתה העובדתית של התובעת לפיה עזב הנתבע את הבית ואותה עם חמישה ילדים - מסיבותיו, והותיר אותה עם ההתמודדות הלא פשוטה של גידול הילדים, פרנסת המשפחה, הטיפול במשק וכל המטלות וההתחייבויות הנובעות מכך. מסקנה זו עולה מעדות התובעת עצמה ונתמכת בעדויות הרבות של שכנים ואנשים אשר הכירו את בני הזוג. יחד עם זאת, ספק אם בכל זה ניתן לראות, מבחינה משפטית, ויתור על זכויותיו של הנתבע לטובת התובעת, או במילים אחרות - את קיומו של יסוד גמירות הדעת הנדרש לשם כריתת חוזה עימה.
לעניין חוזה בהתנהגות: עובדתית - גם אם הנתבע התגורר מחוץ ליישוב וגם אם לא תרם כמעט לפרנסת המשפחה ולתחזוקת המשק, אין זה אומר אוטומטית כי ויתר על חלקו בזכויות, או כרת חוזה שבהתנהגות לשם כך. גמירות הדעת הנדרשת הינה להוכיח כי הנתבע התכוון לוותר על זכויותיו ספציפית לתובעת עצמה, והביע זאת באמצעות התנהגותו. אם בחוזה בעל פה עסקינן אזי יש להוכיח סיטואציה ספציפית בה אמר הנתבע מפורשות כי הוא מוותר על זכויותיו לטובת התובעת. פחות מזה לא ימלא את הנדרש למילוי יסוד גמירות הדעת. למעשה, ממעשים מסוימים אשר נעשו במהלך השנים ממועד עזיבת הנתבע את הבית ועד להתנתקות, ויתרה מכך מדברים שלא נעשו בתקופה זו, ניתן ללמוד כי הנתבע לא ויתר על חלקו במובן המשפטי, - נהפוך הוא. התובעת לא הביאה ראייה לאמירה מפורשת של הנתבע כי הוא מוותר על זכויותיו לטובתה. כל הראיות מצביעות דווקא על אמיתות גרסת הנתבע לפיה מתכוון להעביר את הזכויות לשני בניו ותו לא.
6. לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע ויתר באמצעות חוזה בעל פה ו/או חוזה בכתב, על חלקו בזכויות בבית ובמשק לטובתה, ולפיכך תביעתה נדחית.
התביעה הנגדית לתשלום שכר ראוי
דינה של תביעה זו להידחות, הן מהטעם שהנתבע לא הוכיח את תביעתו ובכך לא עמד בנטל הנדרש (כך, למשל, לא הביא כל ראייה ממשית לעניין מענק אשר טען כי התובעת קיבלה לידיה, או לתשלומים אשר קיבלה עבור השכרת מחסן) ; ויותר מכך מהטעם שנראה כי בשל חלוף הזמן והתנהגותו של הנתבע במהלך השנים – כאשר הוכח שהנתבע מסיבותיו למעשה בחר לנתק עצמו ממשפחתו בכל מובן, ובעיקר במובן הכלכלי ולפיכך לא טרח לסייע בידי התובעת בשמירה על המשק והמשפחה – הוא למעשה מנוע ומושתק מלהעלות היום תביעות כאלה ואחרות בנוגע לכספים, תביעות אשר לא טרח להעלות במשך השנים, ובאו לעולם כעת אך ורק בשל קיומה של התביעה שהגישה נגדו התובעת. בכך נהג התובע כמי שזנח את זכויותיו, עליהן ידע, בעוד התובעת לעומתו הסתמכה על התנהגותו זו.
יש להתייחס גם לשיהוי הנוצר עקב חוסר תום ליבו של התובע, או בשל "פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי".
לסיכום,
התביעה לפס"ד הצהרתי והתביעה לתשלום שכר ראוי נדחות. יחד עם זאת, יש להורות כי הנתבע ישלם לידי התובעת מחצית מכל תשלומי המשכנתא ששילמה על הבית והמשק, וכן מחצית מתשלומי המשכנתא העתידיים – החל מיום 1.1.1997 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק; וכן מחצית מההוצאות המשפטיות הדרושות להליכים מול המנהלת, לרבות הזמנת שומה פרטנית על הבית לחישוב הפיצוי.
