הסמכות בדבר גירושין ונישואין בישראל נתונה לבתי הדין הדתיים. במקרים בהם מדובר בבני זוג יהודים, הסמכות לדון בגירושיהם הינה בידי בתי הדין הרבניים ובית הדין הרבני הגדול. על פי הדין העברי, לא ניתן להתיר קשר נישואין ללא הסכמה. דהיינו, לא ניתן לחייב בעל לתת לאישה את הגט, והאישה מצידה אינה חייבת לקבל הגט. כיצד אפוא אפשר להביא לגירושין מבלי לקבל הסכמת הצד השני?
בתקופת התלמוד התנהלה בין בית שמאי לבית הילל מחלוקת בעניין זה. בעוד בית הלל טענו כי ניתן לגרש אישה גם בשל אי שביעות רצון מהאוכל שהיא מכינה, בית שמאי גרסו כי גירושין ללא הסכמה ניתן לבקש במקרה של בגידה בלבד. במאה ה-11 נכנס לתוקפו חרם דרבינו גרשום (מנהיג רוחני בקהילות אשכנז) אשר קבע כי אדם אינו רשאי לגרש אשתו ללא סיבה. גירושין ללא הסכמה חייבים להתבסס על עילת גירושין.
קראו גם:
- תביעה בגין הפרת הסכם חיים משותפים - אישה שנייה במגזר הערבי
- אישה תחוייב בגט לאחר שלא הופיעה לדיונים בבית הדין הרבני
- בית הדין הרבני - אישה תקבל חלק מהכתובה למרות שיזמה גירושין
- היתר נישואין לאישה שנייה בעקבות מצב סיעודי קשה
ישנם מקרים רבים בהם הבעל הוא זה אשר אינו מוכן לתת את גט לאישה. על מנת למנוע מהאישה מצב של סרבנות גט או עגינות, יכולה היא לעיתים להגיש תביעת גירושין ובמרכזה עילת גירושין. הסיבות אשר יכולה אישה להציג בפני בית הדין הרבני מתחלקות לשני סוגים – סיבות אובייקטיביות (כגון מומים, עקרות וכדומה) וסיבות סובייקטיביות (הקשורות בהתנהגות הבעל כגון מסרב לפרנס, מסרב לקיים יחסי מין, מכה וכדומה).
אי קיום מצוות - האם עילת גירושין?
האם אישה דתייה אשר בעלה אינו מקיים שבת, תורה ומצוות, רשאית לבקש גירושין ממנו בבית הדין הרבני? סוגיה זו הונחה לפתחו של בית הדין הרבני במסגרת תביעת גירושין שהוגשה על ידי אישה.
מדובר באישה אשר טענה כי בעלה הבטיח לה שהוא יקיים מצוות ותורה אך לאחר הנישואין היא נוכחה לדעת שהדבר אינו מתקיים בפועל. לטענתה, הבעל לא קיים מצוות ואף הדליק מספר פעמים את מחשבו האישי בשבת. האישה הוסיפה כי בעלה קורא לה בכינויי גנאי והיא איננה מסוגלת לקיים עימו יחסי אישות נוכח התנהגותו. הבעל טען, לעומת זאת, שהוא מעוניין בשלום בית והוא אינו רוצה להתגרש. לטענתו, כינויי הגנאי אשר נאמרו כלפי האישה נאמרו בעידנא דריתחא (בשעת כעס).
הרב מיכאל עמוס, אב בית הדין, קבע כי יש לקבל את תביעת הגירושין של האישה. בפסק הדין נכתב כי למרות שאי שמירת מצוות ותורה אינה מהווה עילה לחייב את הבעל לתת גט לאשתו, העובדה שמזה שנתיים בני הזוג אינם מקיימים יחסי אישות יכולה ליצוק תוכן נוסף לתביעת הגירושין.
הרב עמוס הוסיף כי על מנת להביא למצב בו אי שמירת תורה ומצוות יעלה כדי עילת גירושין, צריך הצד הטוען לכך להוכיח שהתנהלות זו פגעה באופן ממשי במשפחה והכשילה את חיי הבית. הדיינים ציינו כי האישה ביקשה מהבעל ללכת לייעוץ זוגי אך הנ"ל סירב בכל תוקף. אי לכך, לא נותרה ברירה אלא להתיר את הנישואין.
יודגש כי במהלך הדיונים הבעל הודה כי הוא מוכן לגירושין במידה והם יערכו בהתאם לחתימה על הסכם גירושין משותף המסדיר את ענייני הילדים והרכוש.
הדיין אריאל ינאי קבע בדעת מיעוט כי לא ניתן לחייב את הבעל בגט וזאת משום שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הבעל מאס עלייה די הצורך. זאת ועוד, לדידו של הרב ינאי, גם אם טענותיה של האישה למאיסות היו מוצדקות, אין הצדקה לכפות מתן גט על הבעל. עם זאת, הרב ינאי כתב כי במקרה כגון דא אין להכריח גם את האישה לשוב ולגור עם הבעל.
