תמש (י-ם) 21962/02 ח. ש נ' י. ש
פעמים רבות, במסגרת הליכים בבית המשפט לענייני משפחה, ניתנים צווי הגנה כנגד אחד הצדדים. על פי רוב, מדובר בצווים שמטרתם הרחקת הגבר (בד"כ, "הצד האלים") מהאישה. להלן דוגמא לתביעה אשר הוגשה על ידי גבר, ובמסגרתה ביקש האחרון את ביטולו של פסק דין שבמסגרתו ניתן כנגדו צו מניעה.
קראו עוד בתחום:
- כנס בעניין אלימות במשפחה בקרב בני העדה האתיופית
- האם בנק יחשוף מסמכים בנוגע להלוואות בתביעה בבית המשפט לענייני משפחה?
- התעללות בתוך המשפחה ופיצויים
התובע במקרה דנן עתר לביטול פסק דין לפיו ניתן כנגדו צו מניעה האוסר עליו להיכנס לבית המגורים של הצדדים. הצו המדובר ניתן בפברואר 2005 על ידי בית המשפט לענייני משפחה, וזאת במסגרת הסכמה בין בני הזוג לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991. הגבר טען כי בית המגורים אשר צו המניעה אסר עליו להיכנס אליו מצוי בבעלות משותפת שלו ושל האישה. לדבריו, הבעלות על הבית הינה משותפת וזאת לאחר שבית הדין הרבני הגדול בירושלים ביטל הסכם גירושין בין הצדדים לפיו הבית היה אמור לעבור לבעלות האישה. הגבר טען כי הוא הסכים למתן הצו רק משום שהוא היה סבור שהסכם הגירושין יקבע את בעלותה של האישה על הנכס.
האישה התנגדה לביטול פסק הדין והצו. לטענתה, ביטול הסכם הגירושין על ידי בית הדין הרבני הגדול לא היה סופי. הנתבעת הדגישה כי בית הדין הרבני קבע שבמידה ויינתן גט, הסכם הגירושין ייכנס לתוקף. אי לכך, נטען כי כל אימת שלא נדונה שאלת חיוב הבעל בגט, לא היה מקום לדון בתוקף הסכם הגירושין.
עובדות המקרה והכרעת בית המשפט
למעשה, הצדדים ערכו הסכם גירושין בשנת 1998 ובית הדין הרבני האזורי נתן להסכם תוקף של פסק דין. על פי הסכם הגירושין הנ"ל, הבעל נדרש לעזוב את בית המגורים בתוך 48 שעות. בשנת 2002 האישה הגישה תביעה למתן צו מניעה קבוע כנגד הבעל על בסיס הסכם הגירושין. ארבעה חודשים לאחר מכן ניתן צו מניעה קבוע בהסכמה. עם זאת, נקבע כי במידה והסכם הגירושין יבוטל על ידי בית הדין הרבני הגדול, אזי הגבר יוכל להגיש כל תביעה שימצא לנכון. הגבר סמך ידו על הוראה זו במסגרת תביעתו דנן.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי ביטולו לכאורה של הסכם הגירושין על ידי בית הדין הרבני הגדול לא ביטל את צו המניעה כי אם התיר לגבר להגיש תביעות ככל שימצא לנכון. הגבר טען טיעון נוסף – היות והסכם הגירושין בוטל, הבעלות על הנכס איננה עוד של האישה אלא של שני בני הזוג ביחד. בית המשפט לענייני משפחה הדגיש בעניין זה כי ביטולו של הסכם הגירושין לא היה סופי וזאת משום שנקבע כי מתן גט יכניס את ההסכם לתוקפו. אי לכך, נקבע כי בית הדין הרבני סבר שהיות ושאלת חיוב הבעל בגט לא נדונה, לא היה ניתן לבחון את תוקפו של הסכם הגירושין.
ברם, נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה היה זה אשר אישר את הסכם הגירושין. אי לכך, נקבע בפסק הדין, שאלות בנוגע לביטול ההסכם היו צריכות להיות מונחות לפתחה של הערכאה האזרחית ולא הערכאה הדתית. הלכה פסוקה היא כי "עצם אישור הסכם גירושין ומתן תוקף של פסק דין לו, אינו מקנה סמכות לבית הדין הרבני לדון במחלוקות הנוגעות לעניניים הכלולים בו".
בנוגע לעצם תוקפו של הסכם הגירושין, נקבע כי למרות שטרם ניתן גט בין הצדדים, ניכר כי הן הגבר והן האישה פעלו לפי ההסכם. כמו כן, עיקריו של ההסכם בוצעו בכל הנוגע לסוגיות הרכושיות. בית המשפט הדגיש כי ההסכם קבע שהבעל יעזוב את הבית המשותף בתוך 48 שעות והצדדים ביקשו לבצע את חלוקת הרכוש באופן מיידי וללא המתנה למתן/קבלת הגט. לסיכום, נקבע כי פסק הדין אשר במסגרתו ניתן בהסכמה צו המניעה הקבועה, איננו בטל.
