תופעת נישואי הביגמיה, אשר מהווה עבירה פלילית בישראל, עדיין נפוצה בקרב חוגים מסורתיים במגזר הערבי. עם זאת, היות ומדובר בעבירה פלילית, פועלים בני זוג אלו בדרכים עקלקלות על מנת למנוע את הגדרתם כנשואים מבחינת דיני המדינה מחד, ולשמור על זכויות הדדיות (בעיקר של הנשים) מאידך. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק דין אשר ניתן בבית המשפט לענייני משפחה.
מדובר במקרה בו אישה שנייה של גבר מוסלמי הגישה תביעה כנגדו בגין הפרת הסכם חיים משותפים. עסקינן בהסכם אשר נחתם בין הצדדים לצד הסכם דתי המגדיר את נישואיהם, וזאת על מנת להגן על זכויותיה של האישה במידה ובני הזוג לא יוכרו כנשואים ולא תצמחנה לה זכויות מתוך מעמדה כרעיה.
התובעת הגישה כנגד בעלה לשעבר תביעה כספית על סך 200 אלף שקלים. בשנת 2005 התגרשו בני הזוג בבית הדין השרעי בנצרת. בפסק דין זה נקבע כי האישה תהיה זכאית ל-70% מהמוהר (תשלום מסורתי המשולם למשפחת הכלה על ידי החתן וזאת בשל "אובדן עזרתה של הכלה בבית משפחתה" לאחר החתונה).
האישה מגורשת מהבית
התובעת טענה כי היא זכאית גם לסכום האמור בתביעה וזאת משום שהנתבע הפר שני הסכמים עליהם הצדדים חתומים. הסכם אחד הוגדר כהסכם נישואין (עקד) וההסכם השני (אשר נחתם באותו היום) הינו הסכם לחיים משותפים ויחסי ממון.
האישה טענה כי שני הסכמים אלו כוללים התחייבויות של בעלה לשעבר ושלה לקיים מערכת יחסים כבעל ואישה הכוללים חיי זוגיות מלאים כיחידה משפחתית אחת. הנתבע התחייב, לשיטתה של האישה, לדאוג לבית מגורים הולם אשר בו יוכלו הצדדים לגור, וכן לרמת חיים הולמת. התובעת טענה כי הפרתו של ההסכם מקימה הזכות לקבל פיצויי מוסכם בסך 100,000 שקלים וזאת כמתחייב מההסכם עצמו.
קראו עוד בתחום:
- ישראל 2009 - גבר נשוי לשתי נשים
- בקשה לדחיית תביעת משמורת בשל העדר סמכות למרות המרת דת
- פקיד מרשם האוכלוסין לא הכיר בתביעת אבהות על סמך פסק דין בבית דין שרעי
- חשש ל"ממזרות" בדין השרעי, האם תיערך בדיקת האבהות?
האישה סיפרה כי היא עברה להתגורר עם הנתבע מכוח ההסכם וזאת כאשר ידוע לה שהאחרון נשוי לאישה אחרת עימה יש לו ארבעה ילדים. לטענתה, הנתבע הפר את ההתחייבויות האמורות בהסכם, סילק אותה מהבית, התגרש ממנה והפסיק את חייהם המשותפים.
הנתבע העלה מנגד טענות רבות ומגוונות כגון – הסמכות לדון בעניין נתונה לבית הדין השרעי, התובעת קיבלה את חלקו הגדול של המוהר ועל כן דין התביעה להידחות מחמת השתק פלוגתא או מעשה בי דין, על הצדדים חל הדין המוסלמי בנוגע לענייני ממון, ההסכם לא הופר על ידו אלא על ידי האישה.
בית המשפט קובע - משהוכרו בני הזוג כנשואים, הסכם החיים המשותפים מבוטל
לפני בית המשפט היו מונחים אפוא שני הסכמים – הסכם לחיים משותפים והסכם עקד. שני ההסכמים נערכו באותו היום וקיימת סתירה ביניהם. הסכם אחד דיבר על חיים משותפים כבני זוג שלא במסגרת נישואין, וההסכם השני עסק בנישואין שרעיים הלכתיים. במילים אחרות, הסכם חילוני להסדרת יחסים ממוניים, מול הסכם דתי להסדרת ברית נישואין.
עולה, אם כן, השאלה – מדוע היו בני הזוג זקוקים לשני הסכמים. התשובה לך נעוצה בעבודה שהתובע היה נשוי לאישה אחרת ולמרות שהצדדים גילו את דעתם להינשא על פי הדין המוסלמי, הרי שהם נמנעו מלהביא את העקד לאישורו של בית הדין השרעי ולא היו מעוניינים להירשם כנשואים (זאת בשל החשש של הנתבע מכתב אישום פלילי בגין ביגמיה).
מדובר למעשה בעניין המוכר בערבית – עקב בראני. טקס אשר מכשיר את הקשר הזוגי מבחינה דתית, אולם אינו זוכה לגושפנקא של בית הדין השרעי ואינו מובא לאישורו (ומכאן גם אינו מקנה להם מעמד של זוג נשוי על פי דיני המדינה).
ההסכם לחיים משותפים נועד אפוא להבטיח זכויות התובעת מהקשר הזוגי אשר לא זכה לגושפנקא של בית הדין השרעי ועל כן היא אינה יכולה להגיש תביעה לבית הדין במקרה של סכסוך כלשהוא בין הנתבע לבינה (זכויות אשר נובעות מקשר נישואין).
התובעת טענה כי הנתבע הפר את הסכם החיים המשותפים. אלא מאין - בהסכם החיים המשותפים צוין כי ההסכם תקף כל אימת שבני הזוג אינם נשואים ובאוקטובר 2003, לאחר תביעה שהוגשה על ידי התובעת בעצמה, הוכרו בני הזוג כנשואים בבית הדין השרעי.
"התובעת בעצמה, על דרך פנייתה לבית הדין והכרתו בנישואי הצדדים, השמיטה את הקרקע מתחת לאותו הסכם לחיים משותפים, ואין לקבל עתירתה לחיוב הנתבע בפיצוי מכוחו של הסכם זה", נכתב בפסק הדין, "יתר על כן, לא שוכנעתי כי על פי הסכם זה רואים בהפסקת חיי הזוגיות כהפרה של הוראותיו. בשום מקום בהסכם לא נאמר כי איש מהצדדים לא יכול להשתחרר מחיי הזוגיות וכי אם יחפוץ בכך יהא עליו לפצות את הצד השני".
