תביעה כספית לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע לטענתו כתוצאה מצו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו על ידי הנתבעת. התובע והנתבעת הינם בעל ואשה המנהלים ביניהם הליך גירושין מזה שש שנים. ביום 6.11.06 הגישה הנתבעת בקשה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים לעיכוב יציאה מהארץ כנגד התובע, בשל חששה כי התובע יצא מהארץ לצמיתות ויותיר אותה עגונה.
במסגרת הבקשה חתמה הנתבעת על הצהרה, בה היא התחייבה להודיע לתובע על קיומו של הצו תוך 4 ימים מיום מתן הצו, ולשאת בכל ההוצאות שייגרמו לתובע אם בקשת העיכוב לא היתה דרושה או עקב אי הודעתה כנ"ל. אין מחלוקת שהנתבעת לא המציאה את הצו לתובע עד ליום 13.11.06, כשבאותו יום ממש עמד התובע לטוס לחו"ל בענייני עבודתו.
קראו עוד בתחום:
האם יש לקבל את התביעה?
עוולת הרשלנות מעוגנת בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין, לפיהם אמות המידה המקובלות לבחינת קיומה של רשלנות הינן: ראשית, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק; שנית, האם הפר את אותה חובת זהירות; ושלישית האם הפרת החובה היא שגרמה נזק.
בענייננו, נשאלת השאלה האם הנתבעת כבעל דין סביר, חבה חובת זהירות כלפי התובע הן בעצם הגשת הבקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ נגדו והן באי-המצאת הצו לידיו בתוך ארבעה ימים מיום הינתנו. סטנדרט הזהירות המוטל על בעל-דין, כאשר עסקינן בפגיעה בזכות חוקתית, פעולתו במספר מישורים: ראשית, על בעל-הדין המבקש עיכוב יציאה מהארץ כנגד בן-זוגו לנהוג בתום-לב ולהביא בפני בית-הדין את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו - גלוי נאות של העובדות. שנית, חלה חובה על המבקש להודיע לצד שכנגד, שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, וזאת כדי למנוע גרימת נזק, אם הנתבע תיכנן נסיעה עיסקית או נסיעה אחרת לחו"ל.
ההודעה צריכה להינתן תוך פרק זמן קצוב.בהחובה לעניין זה קבועה בתקנה קז(א)(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים. מטרה נוספת של חובת ההודעה, החלה על המבקש, היא לאפשר למשיב להגיש התנגדות, ולקיים בהקדם דיון בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ.
שלישית, על בעל-הדין המבקש צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד בן-זוג לפעול במסגרת מטרת עיכוב היציאה מהארץ המעוגנת בדין. משפגה העילה המקורית להוצאת הצו (לדוגמא: הצדדים התגרשו וצו עיכוב היציאה הוצא למניעת עגינות), על המבקש לנהוג בסבירות והגינות, ולפעול לביטול הצו שהוצא לבקשתו או ליתן הסכמה או הודעה מתאימה לצד שכנגד.
הבקשה לעיכוב יציאה מהארץ בגין חשש מעגינות
באשר לעצם הגשת הבקשה לעיכוב יציאה מהארץ, מקובלת על ביהמ"ש טענת הנתבעת כי הגשת הבקשה לעיכוב יציאתו של התובע מהארץ בשל החשש מעגינותה, לא היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. הנתבעת טוענת כי חששה שהתובע לא ישוב לישראל וישתמש באזרחותו האמריקאית וברישיון שיש לו לעסוק בארה"ב, זאת לאור אמירותיו לחבריו כי בארץ אין לו כל סיכוי של קידום.
כוונתו המוצהרת לנסוע לארה"ב, עזיבתו את הבית וסירובו לדון עם הנתבעת על תנאי הגירושין שהוצעו על ידי בית הדין ואשר התקבלו על דעתה של הנתבעת, כל אלה מלאו את הנתבעת חשש כי התובע גמר אומר בדעתו לעזוב את הארץ ולהשאיר אותה עגונה אם תתעקש להתגרש רק לפי התנאים שהוצעו לה על ידי בית הדין הרבני.
שונים הם הדברים בכל הנוגע לאי המצאת צו עיכוב היציאה מהארץ לתובע תוך ארבעה ימים. בנסיבות המקרה מסקנתי היא כי הנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות כי אם לא תמסור את צו עיכוב היציאה מהארץ לתובע תוך ארבעה ימים, יהא בכך כדי לגרום לו לנזקים. הנתבעת בענייננו מודה כי ידעה שהתובע מתעתד לצאת לחו"ל בתקופה הקרובה, ועל כן פעלה להוצאת הצו.
בעת הגשת הבקשה חתמה הנתבעת על התחייבות להודיע למשיב אודות הצו שניתן נגדו תוך ארבעה ימים מיום מתן הצו ע"י בית הדין, וכן לשאת בכל ההוצאות שיגרמו למשיב עקב אי הודעתה הנ"ל. נוסף על כך, תקנה קז(א)(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים קובעת מפורשות: המבקש חייב להודיע לצד שנגדו הוצא הצו על הוצאת הצו תוך ארבעה ימים מיום שהצו ניתן. על המבקש להמציא לבית-הדין אישור שהצו נמסר לצד השני או אישור על תחליף מסירה או להמציא נימוק להנחת דעתו של בית-הדין אם לא היתה מסירה.
האישה התרשלה ותשלם פיצויים
אכן, המצאת הצו לידי התובע תוך ארבעה ימים מיום הוצאתו בפועל על ידי בית הדין ולא מיידית, נועדה לאפשר לצו להתקבל בינתיים במשטרת הגבולות. בעניין זה טוענת הנתבעת כי כשבקשה לקבל את הצו ולהמציאו לתובע, פקידת בית הדין הודיעה לה כי הנוהל הוא שהצו נשלח למשרדה של באת כוחה וכי מניין הימים מתחיל רק עם מסירת הצו במשרדה, טענה זו בלתי מקובלת על ביהמ"ש.
התקנות ואף ההתחייבות עליה חתמה הנתבעת קובעות מפורשות כי מניין הימים לצורך ההמצאה מתחיל ממועד מתן הצו בפועל ולא ממועד המצאתו למשרדי ב"כ המבקש. הטענה כי חששה שמא יקבל התובע את הצו בטרם יגיע למשטרת הגבולות, אינה מצדיקה את התנהגותה כאמור, ובמקרה זה, בו לשון התקנה וההתחייבות כה ברורה, באם חששה מסיכול הצו היה עליה לפעול כפי שמקובל בפרקטיקה, קרי, להמתין לקבלת הצו, להמציאו בעצמה למשטרת הגבולות ולאחר מכן לתובע, זאת תוך ארבעת הימים העומדים לרשותה.
בענייננו, אין אלא להסיק כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כשלא המציאה את הצו לתובע כלל ועיקר. כתוצאה מאי-המצאת ההודעה בדבר מתן הצו וגילוי קיומו של הצו רק בבוקר הטיסה לאחר שבירר את הנושא ביוזמתו, נאלץ התובע לבטל את תוכניותיו לאותו יום ולהתרוצץ במסדרונות בית הדין בלחץ אדיר בשל דוחק הזמן, במטרה לנסות ולבטל את הצו ולמנוע את אובדן כרטיס הטיסה.
אין להשוות בין מקרה בו אדם יודע מראש על הצו שהוצא כנגדו מספר ימים קודם לכן, וכך ביכולתו להיערך כיאות להגשת התנגדות ולקיום דיון בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, לבין מקרה בו הידיעה על מתן הצו "נוחתת עליו" בבוקרו של אותו יום כ"רעם ביום בהיר", וגם זאת רק בשל ערנותו, אשר מנעה נזק כספי של אובדן הכרטיס כאמור.
במקרה הנוכחי, בו ניתן הצו ביום שני, היה על הנתבעת להמציא את הצו לתובע לכל המאוחר ביום שישי. בעניין זה טוענת הנתבעת כי ממילא לא יכול היה התובע לפעול לביטול הצו עד יום שני, הואיל וביה"ד היה סגור בימי שישי - שבת וגם ביום ראשון לא היה ביכולתו לעשות כן, הואיל ובאותו יום התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה כל היום שנמשך כל אותו יום. טענה זו לא רק שאינה צודקת אלא היא מקוממת. הנתבעת אינה יכולה להחליט מראש על צעדיו של התובע. אף אם ביום שישי היה בית הדין סגור, לו היה מקבל התובע את הצו בזמן, יכול היה אז להתייעץ עם עורך דינו ולכלכל את צעדיו בהתאם.
התובעת טוענת כי הנזק שנגרם לתובע, אם בכלל, הינו מעשה של "מה בכך", אשר אינו מצדיק פסיקת פיצויים, כאמור בסעיף 4 לפקודת הנזיקין.אין לקבל טענה זו. הלחץ הרב שנגרם לתובע עקב לוח הזמנים הצפוף עד מועד הטיסה, ועצם העובדה שנאלץ לבטל בפתאומיות את תוכניותיו, גם אם הדבר לא לווה בהפסדים כספיים, מהווה נזק ממשי של עוגמת נפש אשר אין להקל בו ראש כלל ועיקר.
אין להתייחס בקלות ראש לתביעות נזיקין המוגשות בין בני משפחה. אמנם הכלים המשפטיים העומדים בפני השופט הבא להכריע בתביעות כגון דא הם אותם כלים העומדים בפני שופט הדן בתביעה אזרחית נזיקית מן השורה, אולם יחד עם זאת, על השופט הבא לדון בתביעות שכאלה בין בני משפחה להפעיל "רגישות יתר" ולקחת בחשבון, נסיבות שונות, תוך ראיית התמונה הכללית, בשל העובדה כי מדובר ביחסים בין אישיים מורכבים. לכאורה אין זה "טבעי" כי תביעות נזיקין בין בני משפחה יגיעו לפתחו של ביהמ"ש, מאחר ומדובר במרקם יחסים מיוחד ומסוים בין בני משפחה. יחד עם זאת, כמובן, אין זה מן הנמנע כי מערכת היחסים תתקלקל במידה המצדיקה פנייה לבית המשפט, אף בנזיקין. על כן, המקרים המעטים שהוכרעו בהן סוגיות מסוג זה הן מקרים עם נסיבות קיצוניות ויוצאות דופן.
כל עוד מדובר בנזק ממשי שנגרם לתובע, אין להקל ראש בכך, וראוי לפסוק לתובע פיצויים בנדון אף בגין עוגמת נפש בלבד. הרציונל הוא אותו רציונל, ועצם היות הנזק חמור יותר או פחות אינה סיבה להקל עם המעוול אך בגין היות הצדדים בני-זוג, ובמיוחד לאור העובדה שמדובר בצדדים המסוכסכים בין כה וכה. בענייננו, אני מסיק שנגרם נזק לתובע בשל התנהגותה הרשלנית של הנתבעת, אף אם בפועל מדובר בנזק שאינו כה חמור, ובודאי שאינו כה חמור כפי שטוען התובע, אשר העמיד את נזקו על 75,000 ₪.
לסיכום,
התובע הוכיח שהנתבעת התרשלה וכי כתוצאה מכך נגרם לו נזק בגין עוגמת נפש. אני מחייב בזה את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 3,000₪. יש לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של התובע בסך 3,000₪ בצירוף מע"מ.
