התובעת הגישה ראשונה את תביעתה שלה ואת תביעתה של ילדתה הקטינה למזונות ילדים, למדור ולדמי טיפול בבית-המשפט לענייני משפחה. ואולם – לבעלה/הנתבע לא מסרה את כתבי-התביעה.
הבעל/הנתבע הגיש תביעתו לביהד"ר כ-40 יום מאוחר יותר, ועתר לפס"ד בעניין גירושין, וכרך לכך את עניין מזונות האישה, משמורת הילדה וחינוכה וענייני הרכוש. את כתב התביעה מסר לאשתו בסמוך לאחר מכן.
תגובת האישה לא היתה מיידית. רק כמה ימים אחר שהבעל מסר לה את כתב-התביעה, החליטה האישה להמציא לבעל את התביעות שהגישה היא (לפניו). משכך, הזדרז הבעל ופנה לביהד"ר, בבקשה לדוּן ולקבוע, כי הסמכות העניינית לדון במחלוקות שבינו לבין אשתו מסורה לביהד"ר ולא לבית המשפט, וזאת – אע"פ שהאישה הקדימה את תביעות הבעל במספר שבועות.
קראו עוד בתחום:
אין מנוס מדחיית הבקשה, שכן בית הדין כבר החל לדון בשאלת הסמכות, נתן בבקשה שבפניו שתיים או שלוש החלטות (אף כי מנהלתיות), ואף נקבע מועד שיוחד לדיון במהות. אף מיעוט עשייה זו היא כדיון, ודי בכך כדי למנוע עצמי מחפזון מעוּשֶה ומניסיון "לתפוס" את הסמכוּת.
למי מסורה הסמכות העניינית לדון במחלוקות?
לשיקול זה, היינו- עניין כיבוד הערכאות זו את זו, נוספים גורמים אחרים: בוודאי שלא ניתן להתעלם מכך שכתבי הטענות נמסרו לבעל רק אחר שנודע לאשה כי הוא תְּבעה בביהד"ר. ואין כאן אלא תמימות, אך משאין ביהמ"ש בוחן כליות ולב – ואין כל ראייה כי אכן כך אירע – יתכן באותה מידה כי אין כאן תום לב.
גם התמימות (לכאורה) בעיכוב מסירת כתב התביעה לבעל אינה מַרְפֵּא לאישה, שכן הפסיקה קבעה זה מכבר ש"לא הדלקה עוֹשָֹה מִצְוָוה אלא הנחה עושה מצווה"; היינו – אם אין "הדלקתה" של התביעה באה בחֲדָא-מַחְתָּא עם "הנחתה" של התביעה בידי הנתבע, או אז אומרים לה לתובעת, כי מועד "הנחת" התביעה בידי הבעל (היינו – מועד המסירה) הוא הקובע, ולא מועד הדלקת-פתיחת התביעה בביהמ"ש. לסיכום, יש לדחות את הבקשה שכן בית הדין כבר החל לדון בשאלת הסמכות.
