עמ"ש 30173-06-10 + עמ"ש 32079-06-10
בית המשפט המחוזי קבע, בפסק דין אשר ניתן לאחרונה, כי אין לקבוע הלכה רוחבית הנוגעת לשאלה – האם יש להצמיד את הסכומים הנכתבים בכתובת הנישואין למדד. בית המשפט קבע כאשר מתבקשת הצמדתה של כתובה למדד, יש לבחון את נסיבות המקרה באופן פרטני וספציפי.
קראו עוד על כתובה:
- בעל בגד והדביק את אשתו במחלת מין - ישלם את הכתובה
- כתובה תשולם לאחר גירושין שנגמרו בבגידה
- אי תשלום כתובה בגין תלונות שווא נגד הבעל
השופט, ישעיהו שנלר, בחן את ההלכות הנוגעות להצמדתן של כתובות למדד ומצא כי בהלכה הפסוקה ניתן להתחקות אחר לא פחות משמונה דעות ועמדות שונות בעניין זה. הדעות, אשר נעו בין הימנעות מוחלטת לבין פסיקת כתובה בהצמדה למדד ובריבית, נקבעו באופן שונה ובהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה.
אי לכך, בית המשפט מצא לנכון לא לקבוע מסמרות חד משמעיים לפיהם כתובה תוצמד או לא תוצמד למדד. "אני סבור כי יש לבחון את נסיבות המקרה, בהתאם לנסיבותיו ולהלכה הפסוקה בבתי הדין הרבניים", כתב השופט בפסק הדינו.
יתרה מכך, סכום כל כתובה שונה מרעותה. אי לכך, כאשר סכום הכתובה גבוה לאין ערוך, אין הדבר זהה למקרה בו הסכום נמוך ומהווה למעשה "לעג לרש". כמו כן, נקבע כי אין להשוות בין מקרה בו זכויות מהעיזבון התקבלו בידי אלמנה, לבין מקרה בו אלמנה נושלה מעיזבון בעלה באופן כליל. בית המשפט ציין כי יש לבחון האם הסכום הנומינאלי אשר נקבע בכתובה יש בו כדי לספק את מלוא צרכיה המינימאליים של האישה למשך כשנה. השופטת רות לבהר-שרון הצטרפה לדבריו של השופט שנלר, ואילו השופט ורדי נמנע מלהתייחס לסוגיה.
מדובר בפסק דין אשר ניתן בעניינם של יורשים אשר הגישו ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה קבע במקרה זה כי יש להצמיד את כתובתה של אמם המנוחה של היורשים, אשר עמדה על סכום של 100,000 לירות, ולקבוע כי מדובר למעשה בסכום הקרוב ל-500,000 שקלים של ימינו. השופט קבע כי הימנעות מהצמדתה של הכתובה במקרה דנן הייתה מביאה לקביעה כי הכתובה שווה 10 שקלים בלבד. כמו כן, השופט ציין כי מדובר במקרה בו הבעל לא הוריש לאשתו מאומה, וזאת למרות שהשניים היו נשואים במשך כ-30 שנה.
זכאותה של אלמנה לכתובה
הלכה פסוקה היא כי בחינת זכאותה של אלמנה לכתובתה רלבנטית גם כאשר מדובר בבני זוג שהינם "חילונים גמורים", ואף אם נראה כי בני הזוג לא ייחסו כל משמעות לכתובה. במקרה דנן, יורשיו של המנוח טענו כי יורשי האלמנה המנוחה אינם זכאים לכתובת אימם וזאת משום שבני הזוג לא הכירו בחשיבותה של הכתובה ואף ערכו ביניהם הסכם ממון עובר לחתונתם.
בית המשפט דחה טענות אלה. בפסק הדין נכתב כי "מוסד הכתובה, שריר וקיים, וניתן לראות זאת גם בחוקים חילוניים כגון חוק הירושה וחוק יחסי ממון. את נושא הזכאות יש לבחון אפוא לפי הדין העברי". על פי הדין העברי, אלמנה זכאית לכתובתה במידה ולא קיימות נסיבות אשר שוללת ממנה זכות זו. לדוגמא, במקרים בהם הבעל המנוח ציווה לאישה נכס מנכסיו, האישה ידעה על כך ולא מחתה, ויש לה אמצעי קיום לאור הדאגה לה בצוואה, נשללת זכותה של האישה לכתובה.
