סוגיות הנוגעות לגירושין בישראל (כגון מזונות, משמורת וכדומה) נמצאות בסמכותן הבלעדית של שתי ערכאות "מיוחדות" - בתי הדין הדתיים ובתי המשפט לענייני משפחה. היות ומדובר בערכאות בעלות סמכות מקבילה, אשר פוסקות על בסיס תפיסות שונות (דין אזרחי מול דין דתי), תביעה המוגשת לערכאה אחת לא תידון בפני הערכאה השנייה.
קיימת בציבור תפיסה (מעט שגויה) לפיה עדיף לגברים לנהל הליכי גירושין בבית הדין הרבני, ולנשים כדאי לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. אי לכך, נוצר מירוץ סמכויות בין הערכאות הללו בהליכי גירושין. מרוץ הסמכויות נבחן בהתאם למועד הגשת התביעה. דהיינו, הערכאה אשר אליה התביעה הוגשה לראשונה, היא ברת הסמכות לדון בתיק.
במידה ובית הדין הרבני קנה את הסמכות לדון בתיק מסוים, צד אשר יהיה מעוניין בכך יוכל לערער על הסמכות הנ"ל לבית הדין הרבני הגדול. אם בית הדין הרבני הגדול ידחה את הערעור, פתוחה בפני המתנגד לסמכות בית הדין הדתי הדרך לבג"צ. עם זאת, בג"צ לא נוטה להתערב בהחלטות שהתקבלו בבתי הדין הדתיים, וזאת כל אימת שאין שיקולים חריגים המצדיקים זאת. להלן דוגמא למקרה בו בג"צ לא נשאר אדיש וביטל פסקי דין שניתנו בתיק, הן על ידי בית הדין הרבני אזורי, והן על ידי בית הדין הרבני הגדול.
בתי הדין הרבניים טוענים לסמכותם
בני הזוג במקרה דנן התחתנו בשנת 1988. במרוצת השנים, נולדו להם ארבעה ילדים. כעבור כ-17 שנות נישואין, השניים החליטו להתגרש. אי לכך, הם הגישו הסכם גירושין לאישור בית הדין הרבני, וזאת במקביל לתביעת גירושין משותפת. מספר ימים לאחר אישור הסכם הגירושין, האישה פונתה מביתה למעון לנשים מוכות. לאחר כעשרה ימים נוספים, היא הגישה כנגד בעלה לשעבר תביעות משמורת, מזונות ורכוש בבית המשפט לענייני משפחה. בעקבות מרוץ הסמכויות בין הערכאות, הדתית והחילונית, בית הדין הרבני קבע כי הייתה נתונה לו הסמכות לדון בסוגיות שבמחלוקת. נקבע כי רק משמורת הילדים תישאר בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.
קראו עוד על בג"צ בדיני משפחה:
- עתירה בבג"צ לביטול הסכם ממון נדחתה
- בג"צ בבלי - המתח בין בתי המשפט האזרחיים לבתי הדין הדתיים
- בג"צ: בוררים להתרת נישואין מונו על ידי בית הדין השרעי שלא כדין
- בג"צ הורה לפקיד הרישום לרשום נישואין שנערכו בחו"ל על ידי מיופיי כוח
- בג"צ אישר פיצויים בגין הסכמת גבר לתת גט
האישה הגישה ערעור על ההחלטה הנ"ל לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור ברוב דעות. האישה לא אמרה נואש והגישה ערעור גם על פסק הדין הנ"ל לבג"צ. כפי שצוין לעיל, במקרה דנן, בג"צ מצא לנכון לסטות מ"דרך המלך" ולהעניק לאישה את הסעד המבוקש (מתן סמכות לדון בגירושין לבית המשפט לענייני משפחה אגב ביטול פסקי הדין והסכם הגירושין המפלה).
הסכם גרוע ומזויף
בג"צ קבע כי הסכם הגירושין אשר עליו בית הדין הרבני ביסס את פסק דינו לא היה אלא "הסכם גרוע ומזויף" אשר קיפח את האישה וייתכן בהחלט שנכפה עליה. השופט, אליקים רובינשטיין, קבע כאמור על בסיס רוח ההסכם באופן כללי, והניסוחים החד צדדיים בתנאיו ובמבוא. רובינשטיין הוסיף וציטט בפסק דינו את הרב שלמה דיכובסקי, אשר החזיק בדעת המיעוט כנגד ההסכם בבית הדין הרבני הגדול - "מדובר במסמך מזעזע, הן מבחינת תיאור הרקע והן מבחינת תוצאותיו".
במסגרת פסק הדין בעליון, רובינשטיין הביא לציטוט דברים אשר נאמרו בפתיחת הסכם הגירושין. התברר כי היה מדובר בטקסט קשה ביותר כנגד האישה. במבוא להסכם, האישה תוארה בשלל כינויי גנאי כגון בוגדנית, שקרנית, חסרת יוזמה בזוגיות, גנבת, זייפנית וכדומה. כמו כן, בהסכם (עליו הייתה כאמור חתומה גם האישה) הודגש כי המערערת הייתה אפאטית, ביצעה שתי הפלות ושיקרה ללא הפסקה לאורך כל שנות הנישואין. זאת ועוד, ההסכם תיאר את האישה כ"אישה אשר לא תפקדה כאימא או כמחנכת, ואשר העדיפה לאורך שנות הנישואין את רצונותיה על פני הטיפול בילדים ובמשפחה".
רובינשטיין הציג את ההסכם בבית המשפט וקבע כי אין ספק שהאישה חתמה על ההסכם תחת כפייה וזאת משום שאדם סביר לא ייתן חתימתו למסמך כה חמור המבאיש את ריחו באופן מוחלט וברור. השופט הגדיר את ההסכם כ"מסמך ממאיר שאין לקבלו בשום פנים ואופן". יתרה מכך, במסגרת ההסכם האישה ויתרה באופן מוחלט על משמורת הילדים ועל רכושה (לאחר כמעט 20 שנות נישואין).
בפסק הדין בבג"צ נקבע כי אם בית הדין הרבני היה סבור שסמכותו יכולה לקום מכוח הסכם מסוג זה, הרי שלא היה מנוס אלא לבטל את פסק דינו באחת. "האם יעלה על הדעת כי האישה הייתה חותמת על דברים כאלה על עצמה", תהה רובינשטיין, "אין ספק כי יש לבטל את ההסכם מחמת דיני החוזים וזאת משום שהוא נוגד את תקנת הציבור והינו בלתי מוסרי בעליל". לסיכום, בית המשפט העליון ביטל את הסכם הגירושין, קבע כי בית הדין הרבני איננו בר סמכות לדון במחלוקת בין הצדדים, וחייב את הבעל בהוצאות משפט בסך 15,000 שקלים.
