מזונות יילדים הינם נטל אשר מונח על כתפיו של האב במסגרת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות). הרציונאל מאחורי תשלום המזונות הינו שהאב חייב לספק לילדיו הקטינים את צרכיהם ההכרחיים, זאת בעוד האם נושאת בנטל גידולם. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן להפחית את דמי המזונות. האם יש לפסוק מזונות זמניים עבור קטינים כאשר ההורים גרים תחת קורת גג אחת ומנהלים משמורת משותפת על הקטינים?
ההלכה הפסוקה בעניין זה איננה משופעת והגישה השיפוטית נוטה להכרעה פרגמטית על פי נסיבות המקרה הנדון. מטרת פסיקת המזונות הזמניים הינה לאפשר לצדדים לקיים אורח חיים סביר.
קראו עוד בתחום:
מכוח גישה זו, ישנה פסיקה המחייבת את האב בתשלום מזונות ישירת לאם, גם כאשר הוא מתגורר יחד עימה בדירה משותפת ומשלם סכומי כסף לנותני השירות ללא חיוב משפטי (לדוגמא, תשלום ישירות לגן הילדים). במקרים אלו, אין כל מחלוקת לגבי שאלת החבות ובית המשפט נדרש לבחון האם קיימת לאם עילת תביעה בנסיבות של מגורים משותפים, כאשר על פניו האב משלם ללא חיוב שיפוטי את כל הוצאות וצרכי הקטינים והמדור.
בחינת הסוגיה על פי חוק החוזים
גישה אחת לעניין זה הינה בחינת הנושא מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). בפסק דין אשר ניתן בעניין זה, חוייב אב בתשלום מזונות ילדים לאחר שהפסיק את הזרמת הכספים לחשבון המשותף עם קבלת כתבי התביעה. בית המשפט קבע במקרה זה כי קמה לאם ולקטינים עילה להגשת תביעה כל אימת שיש צפי שהאב יחדול מלזון את הקטינים.
על פי גישה זו, במקרה בו ישנו חשש כי האב יפסיק לזון את הקטינים, עילת התביעה מבוססת מכוח ההפרה הצפויה של התחייבות האב וזאת בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). במסגרת גישה זו, בית המשפט לענייני משפחה דחה תביעת מזונות של קטינה אשר הוגשה בחוסר תום לב. בתביעה זו התברר שהאב ממלא אחר כל צרכיה ומפקיד כספים לחשבון המשותף.
לסיכום, על פי תפיסה משפטית זו, עילת התביעה בנסיבות אלו מושתתת על דיני תום הלב ודיני החוזים. תפיסה זו איננה עוסקת בסוגיית מעמד הצדדים על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
בחינת הסוגיה על פי חוק חוק הכשרות המשפטית
גישה נוספת לבחינת סוגיה זו יוצאת מנקודת הנחה שמוצא העניין חבוי בהוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), והוראות הדין האישי, קובעים כי החיוב של הורה לדאוג ולספק את צרכי ילדיו הינו חיוב מן הדין ואין מדובר בחיוב חוזי.
יש לציין כי סעיף 22(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע כי הוראותיו של חוק זה אינן חלות כאשר יש הוראות מיוחדות בחוק אחר למקרה הנדון. אי לכך, גישה זו גורסת כי יש לתור אחר עילת התביעה מכוח הדין ולא על פי התחייבות הסכמית או חוזית.
חוק הכשרות המשפטית מגדיר את מעמדם של הורים ותפקידם ביחס לילדיהם. החוק קובע כי ההורים הינם האופטרופוס הטבעי לילדיהם ואפוטרופוסות זו כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין (לרבות לימודיו, חינוכו, הכשרתו וכדומה). לא זו בלבד, החוק מטיל על ההורים חובה לנהוג לטובת הקטין ולפעול תחת הסכמה בכל עניין הקשור לילדיהם.
במקרים בהם אין הסכמה, קובע חוק הכשרות כי ההורים יפנו ביחד לשם קבלת הכרעת בית המשפט (אלא אם מדובר בענייני רכושו של הקטין, אז ניתן לפנות בנפרד לבית המשפט).
סעיפים 24 ו-25 לחוק הכשרות מסדירים את חבות ההורים ואת סמכויותיהם במקרה של חיים בנפרד. אך האם יש לאם עילה להגשת תביעה באופן חד צדדי כאשר שני ההורים גרים ביחד? האם מכך נובע שהגשת תביעה זו אינה מתיישבת עם הוראות חוק הכשרות? התשובה לשאלה זו הינה שלילית.
ראשית, ניתן לקבוע כי מגורים משותפים לאחר שגבא טורא בין הצדדים הינם חיים בנפרד על פי חוק הכשרות. שנית, בית המשפט לענייני משפחה נהנה משיקול דעת רחב כאשר הוא בוחן סוגיות העוסקות בקטינים ובמזונותיהם. יפים לכך דבריו של הנשיא בדימוס, אהרון ברק - "לכל אחד מההורים יש מעמד ועילת תביעה כנגד משנהו לשם הבטחת ביצוע התחייבותו של האחר כאפוטרופוס וכהורה כלפי ילדיהם המשותפים. המעמד והעילה קיימים, גם מקום שהצדדים גרים תחת קורת אחת, אך מצויים בקרע".
