מרבית תביעות המזונות המונחות לפתחן של הערכאות המשפטיות עוסקות במזונות אישה או מזונות ילדים. רבים אינם יודעים זאת, אך חובת המזונות חלה גם כלפי בני משפחה אחרים. דוגמא נפוצה לכך היא כאשר ההורים הקשישים זקוקים למזונות מילדיהם או נכדיהם.
סעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959, קובעים אחריות אזרחית טריטוריאלית על תביעת מזונות של שאר בני משפחה, סעיף 19(ב) לחוק קובע כי החוק נועד להוסיף על זכויות המזונות הנתונות על פי הדין האישי החל על הצדדים, ואינו נועד לגרוע מזכויות אלו. הוראה זו מאפשרת להחיל דין אישי על תביעת מזונות שאר בני משפחה.
השופט זילברג התייחס לכך בע"ס 427/58 אשואל נ' אשואל – "אין ספק כי חובת בנים במזונות ההורים הינה חובה קיימת. אף על פי שייתכן וחובה זו תיקרא צדקה, לפי דבר המלך במועצה 1922 היא בגדר מזונות לכל דבר".
קראו עוד בתחום:
- מזונות הורים - מזונות קשיש
- זכות תביעת מזונות עצמאית על ידי הקטינים
- פסיקת מזונות קטינים - מגורים משותפים של ההורים
- מגורים משותפים במהלך הליך גירושין - האם תשלום מזונות ישירות לאם?
יישום הדין המהותי על פי כל אחת המסגרות הנורמטיביות הנ"ל, אינו מביא לתוצאה זהה בהכרח. במידה ומתברר שזכויות האם למזונות מילדיה על פי חוק המזונות פחותות מזכויותיה על פי הדין האישי, שומה על בית המשפט לפסוק את הסכום הגבוה יותר.
על פי הדין היהודי
הדין האישי אשר חל על מרבית אזרחי ישראל הינו הדין היהודי. המשפט העברי קובע כי אדם חייב לזון את שאר בני משפחתו, וזאת בהתבסס על דיני הצדקה. מדובר אפוא בחיוב משפטי שניתן לאוכפו. בדין העברי קיימים אף מספר כללים מנחים בדבר דין קדימה לקרובים.
העיקרון הוא כי ככל שהקרבה גדולה יותר, כך קודמת זכותו של הקרוב למזונות. להלן סדר הקרבה מהקרוב לרחוק – הורים, ילדים בגירים, אחים\אחיות, שאר קרובים.
השופט זילברג התייחס לסוגיה זו בעניין אשואל באופן הבא: "אין ספק כי ילדים חייבים לזון את הוריהם על פי הדין העברי. השאלה העיקרית אשר יש לדון בה היא – מהו שיעור ההיקף של החובה. הדעות במקורות בעניין שאלה זו הינן חלוקות. שביל הזהב הוא שהילד חייב לזון את הוריו – לא מאונו ולא מהונו. דהיינו, אם יש באפשרותו של הילד להגדיל את הכנסתו על מנת לשלם מזונות להוריו, או אם הוא יכול להצטמצם בהוצאותיו באופן סביר לשם כך, עליו ללכת בדרכים אלו".
לפי הדין האזרחי
כאמור, ישנה חלופה נוספת, אזרחית, אשר מבססת חובתו של ילד לזון את הוריו. חלופה זו מוצאת ביטוי בסעיפים 4 ו-5 לחוק המזונות. על פי ההסדר האזרחי, חובת מזונות ההורים נשענת על שלושה מבחנים מצטברים: בן המשפחה יכול לספק את צרכי מזונותיו (לרבות מזונות משפחתו – אשתו וילדיו הקטינים), הזקוק למזונות אינו יכול לספק את מזונותיו (גם ממקורות אחרים כגון נכסים, קצבה מהמוסד לביטוח לאומי או זכות לגמלאות), והתובע אינו יכול להיפרע במזונותיו מבן זוגו, הוריו או מעיזבונותיהם.
סדר הזכאות למזונות בדין האזרחי שונה מעט מסדר הזכאות למזונות בדין העברי. להלן הסדר לפי חוק המזונות – הורים והורי בן זוג, ילדים בגירים ובני זוגם, נכדים, הורי הורים והורי הורים של בן זוגו, אחים\אחיות ובני\בנות זוגם\ן.
סולם הקרובים הינו גם סולם של דרך מימוש הזכות. דהיינו, קרוב משפחה המופיע בחוק יהיה חייב במזונות רק לאחר שפנו אל הקודם לו, והלה לא סיפק את המזונות. לשם כך על הזכאי להגיש תביעה משפטית.
מזונות הורים לפני מזונות ילדים בגירים
באשר להסדר האזרחי, מתעוררת פעמים רבות השאלות – האם סעיף 4 לחוק קובע גם סדר עדיפויות מבחינת הנתבע בנוגע לקרובים אשר במזונותיהם הוא חייב. דהיינו, האם אדם חייב במזונות הוריו רק לאחר שהוא יכול לשלם מזונות לילדים הבגירים.
סוגיה זו נדונה בבית המשפט העליון בע"א 261/67 לוי נ' לוי. במקרה זה דובר על תביעה אשר הגיש משרד הסעד כנגד סב בגין מזונות נכדיו. הסב טען כי הוא אינו יכול לזון את נכדיו, וזאת משום שהוא עדיין משלם מזונות לשלוש בנות בגירות. בית המשפט דחה את טענתו של הסב וקבע כי סעיף 5 לחוק המזונות מחייב את הזקוק למזונות לפנות לקרובים מסוימים אך אינו מותיר לחייב להעדיף זכאי אחד על אחר (פרט לבן זוג או ילדים קטינים).
