המערער, אביו של המשיב, הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. הצדדים הסכימו כי פסיקת מזונות הילדים תעשה עפ"י הוראות החוק ולא לפי הדין האישי היהודי.
בהתאם, נדרש בית משפט קמא להוראות סעיף 3א’ לחוק. בית משפט קמא קבע בפסק הדין, כי משמעות הכנסותיהם של ההורים, אינן ההכנסות בכללותן, ללא קשר להוצאות, אלא להכנסות הפנויות בלבד של כל אחד מההורים.
ההכנסות הפנויות הן אלו שיקבעו את הנטל היחסי בו ישאו ההורים במזונות הקטין. בנוסף, לאור הוראת סעיף 7 לחוק, אין עניינו של סעיף 3א’ לחוק, בשיוויון פורמלי. בהתחשב בכך, קבע בית משפט קמא כי חלוקה בלתי שוויונית זו, הינה נסיבה אשר יש בה על-פי הוראות סעיף 7 לחוק, להטיל על ההורה הלא משמורן, נטל גדול יותר במזונות ילדיו.
כיצד יש לחלק את מזונות הקטין שלא ע"פ הדין האישי?
כאשר מדובר ביהודים, שחל עליהם הדין האישי, לכאורה, לא חלה הוראת סעיף 3א’ לחוק. עם זאת, הגם שבהתאם לדין האישי מוטלת חובת המזונות יתר על האב, הרי המגמה שהתפתחה במשך השנים, הינה כי בהערכת המזונות שעל אב לשלם לילדיו נוהג בית המשפט לקחת בחשבון את צרכיו של הילד וכן את גובה הכנסתו של אב ויכולתו הכלכלית.
במסגרת זו, ממילא נלקחת בחשבון גם יכולתה הכלכלית של האם, וזו משליכה על היקף צרכיו של הילד ועל היקף המזונות שעל האב לשלם. פסיקת מזונות על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות אינו סותר את הדין האישי, ומתיישב עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות).
במקום ובו חובת המזונות מוטלת מכוח הדין האישי, דומה כי אין קושי ליישם קביעה אחרונה זו, אשר משמעותה, כי חלוקת הנטל לא תיעשה בחישוב אריתמטי בלבד. יתר על כן, ככל שאנו עוסקים בדין האישי, הרי ניתן להיעזר בחיוב האב בדמי טיפול לקטין הנמצא עם אמו, ולמצוא מענה להוצאות הנצרכות בגין השהות העודפת עם האם.
בענייננו, לא חל דין אישי בפסיקת המזונות, ומכל מקום, הצדדים הסכימו כי קביעת המזונות תיעשה לפי החוק, וזאת בלבד. לכאורה, לאור לשונו של החוק, נראה כי יש להתעלם מכל וכל מהדין האישי ולפסוק את המזונות בהתאם להוראות החוק.
מחד, גישתו של המערער, בסופו של יום במקום איזון ושוויון, יכולה ליצור מצב בו יופר השוויון והאיזון, שהרי בפועל ההורה אשר שהות הקטין אצלו רבה יותר, ישא באותן ההוצאות הנוספות ובכך הפרנו את האיזון והשוויון. מאידך, לכאורה, הדרך שבה נקט בית משפט קמא, מנוגדת ללשונו המפורשת של המחוקק, בקובעו בסעיף 3א’ לחוק, כי קביעת חלוקת נטל המזונות תעשה באופן יחסי, וקביעת אותו שיעור יחסי, תיערך "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין...". הנה כי כן, נושא החזקת הקטין, ובידי מי הוא מוחזק, לא אמור לשמש כגורם לכאן או לכאן.
בחינת הוראות סעיף 3א’ לחוק
שני היבטים בקביעת מזונות קטין: ההיבט האחד, קביעת מזונות הקטין, וההיבט השני, חלוקת הנטל בין ההורים ביחס לצרכיו אלו של הקטין. דהיינו, שאלת קביעת מזונותיו של הקטין לחוד, ושאלת הנשיאה בהם, לחוד.
סעיף 3א’ לחוק אינו דן כלל ועיקר בקביעת צרכי הקטין, אלא בשאלה בדבר חלוקת נטל הנשיאה בהם על-ידי ההורים. אכן, לגבי חלוקת הנטל, ביקש המחוקק שלא לכרוך את מקום הימצא הקטין או להתחשב בו, בבוא בית המשפט לקבוע בדבר חלוקת הנשיאה בצרכי הקטין.
לא היה מקום כי בית משפט קמא יקבע נטל נשיאה שונה בגין השוני בהסדרי הראיה.
קביעת צרכי הקטין
צרכי הקטין כוללים את צרכיו מכל מין וסוג שהוא, ובקטין שלא חל עליו דין אישי, לכאורה, אין מקום לאבחנה בין מזונות הכרחיים לבין מזונות מדין צדקה. כך גם אין להידרש למונח "דמי טיפול" כשמשמעותו בדין האישי.
חלק ניכר מצרכי הקטין, ניתן לכימות כספי, אולם קיימים גם צרכים שקשה לכמתם. קטין זקוק למחיצת מבוגר בעת שהוא שוהה בביתו, כפוף כמובן לגילו של הקטין והשעות בהן מדובר. כך הוא דורש התייחסות ופנאי של ההורה, לרבות סיוע בצרכיו השונים, כלימודים וניצול שעות הפנאי ועוד. דומה כי אין צורך להרחיב ולפרט צרכים אלו, אשר ברורים הם, וידועים לכל הורה. כמובן, שיכול והורים, גם בעת שמדובר בחיים משותפים, יספקו צרכים אלו, בעצמם או באמצעות מי מההורים, אך גם בשכירת שירותים אלה בתשלום. כך שירותי שמרטפות, כך ניצול שעות הפנאי באמצעות חוגים וכד’, וכך שיעורי עזר בלימודים, או הסתייעות בבני משפחה אחרים.
הצרכים הכלליים, אינם באים לידי ביטוי בתבניות הנהוגות ברכיבים השונים של קביעת צרכי הקטין. ככלל, יש מקום לכמת צרכים אלו לפי הערכה זו או אחרת שתביא לידי ביטוי את צרכיו אלו של הקטין.
צרכי הקטין אינם משתנים ואינם מושפעים מתקופת שהותו עם הורה זה או אחר. צרכיו אלו אמורים להיקבע ללא תלות בשאלת המשמורת או השיעור היחסי בו נמצא הקטין אצל מי מהוריו.
עקרון ה"קופה המשותפת" וחלוקת הנטל
בחינת שיעור המזונות בו יחוייב ההורה, תעשה בשני שלבים: השלב הראשון, קביעת צרכיו של הקטין מכל מין וסוג שהוא, כולל ההוצאות הכלליות. בשלב השני, בהתאם לשיעור היחסי של חלוקת הנטל לפי ההכנסות הפנויות, תקבע חובת התשלום.
המודל הראוי: יצירת קופה משותפת לנשיאה בצרכי הקטין כאשר הנשיאה בקופה זאת, יכול ותעשה בתשלום ויכול ותעשה כשווה ערך לתשלום.
ראשית, כפי שציינו לעיל, נבחן את צרכי הקטין, כולל הצרכים הכלליים באופן מלא, וללא קשר כאמור לשאלת החזקתו בפועל ע"י מי מההורים. קביעה זאת תעשה לפי הצרכים שהורגל להם הילד ובהתחשב ביכולת הכללית של ההורים גם יחד, וכאילו היו ממשיכים לחיות במשותף. שנית, במנותק מהקביעה האמורה, נבחן לפי הוראות סעיף 3א’ לחוק, ושוב ללא זיקה לשאלת החזקתו של הקטין, את השיעור היחסי בנטל המזונות, בהתאם לשיעור היחסי של ההכנסות הפנויות של כל אחד מההורים. שלישית, מי מההורים מחזיק בפועל בקטין.
במודל זה, מחד שמרנו על הוראותיו של סעיף 3א’ לחוק, דהיינו קביעת הנטל בנשיאה במזונות הקופה המשותפת, ללא זיקה לשאלת ההחזקה בקטין. אולם מאידך, הבאנו לידי ביטוי כספי את משמעות ההחזקה השונה בפועל משבאים אנו ליישם את שיעור הנטל בכל מקרה ספציפי. כך, עם שינוי מהותי בהחזקה בפועל בקטין, לא יביא הדבר לשינוי בעקרון היחסי של נטל המזונות, אולם יביא לשינוי בפועל בתשלום המזונות.
במקרה דנן מעת שהמערער לא השיג על הקביעה של חלוקת הנטל באופן שעליו לשאת ב- 52.2%, ואילו על האם לשאת ביתרה ומעת שהמשיב לא הגיש ערעור נגדי, הרי קביעה זאת של בית משפט קמא שרירא וקיימת. מאידך, לאור המודל שהצבנו, גם אם כקביעת בית משפט קמא הובאו ראיות לענין החזקת הקטין ע"י מי מההורים, לא נקבע ממצא ברור וחד משמעי בשאלה זאת. לפיכך יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שיבחן שתי שאלות בלבד - האחת, קביעת צרכי המשיב מכל מין וסוג שהוא, לרבות ההוצאות הכלליות וללא התחשבות, בשלב זה, בנושא החזקתו. השניה, שיעור החזקה בקטין בפועל.
לסיכום,
המודל הראוי בשאלת מזונות קטין שלא על פי הדין האישי יהיה יצירת קופה משותפת לנשיאה בצרכי הקטין כאשר הנשיאה בקופה זאת, יכול ותעשה בתשלום ויכול ותעשה כשווה ערך לתשלום. יש לבחון את צרכיו הכלליים של הקטין באופן מלא, את השיעור היחסי בנטל המזונות ואת שאלת ההחזקה בפועל בקטין.
