תשלום מזונות ילדים לילד של בן זוג מנישואים קודמים, האמנם?

עמ"ש 47454-01-12

דיני מזונות ילדים בישראל נקבעים על פי הדין האישי אשר חל על הצדדים. דהיינו, במידה ומדובר בבני זוג יהודים, חל עליהם הדין העברי. במקרים בהם הדין האישי איננו חל על הצדדים, ההוראות אשר נכנסות ל"וואקום" הנ"ל יכולות להיות הוראות חוק המזונות. להלן דוגמא למקרה כאמור.

בני הזוג במקרה דנן נישאו זה לזו ונולדו להם ארבעה ילדים משותפים. כמו כן, השניים גידלו גם את בתה של האישה מנישואיה הקודמים. במסגרת הגירושין בין הגבר והאישה, נדונה חבותו של הגבר במזונות בתה הקטינה של האישה, אשר איננה בתו הביולוגית. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי האב איננו חייב במזונות הילדה.

      קראו עוד בתחום זה:

• תביעה למזונות מביטוח לאומי בטענה כי האב לא מקיים את פסק הדין
• בעל שניסה להסתיר הכנסות בתביעת מזונות ילדים נחשף באמצעות פייסבוק
• מזונות ילדים והשתתפות בעלות צהרון
• התחשבות בפרנסת אישה בקביעת מזונות ילדים

עם זאת, היות ולאישה לא היה קשר עם אביה הביולוגי של הילדה, הרי שהמשאבים אשר הופנו לסיפוק צורכי הילדה נגרעו מהכנסותיה, ובכך השפיעו על יכולתה לזון את הילדים המשותפים. אי לכך, נוצר אפוא מצב לפיו האב שילם באופן עקיף את מזונותיה של הקטינה ללא קיומו של חיוב לפי הדין. בסופו של היום, נקבע כי הגבר ישלם מזונות ילדים, מדי חודש, בסך של 5,000 שקלים. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בעוד הגבר העלה טענות שונות בנוגע לאופן חישוב הכנסותיו, האישה טענה כי יש לפסוק לבתה הקטינה מזונות באופן ישיר.

מזונות ילד של בן זוג לאחר הגירושין, האמנם?

סעיף 3(א) לחוק התיקון לדיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כי אדם חייב לזון את ילדיו הקטינים, וילדיו של בן זוגו, וזאת לפי הוראות הדין האישי החל עליו. סעיף זה מדגיש כי אין לפנות להוראות חוק המזונות במידה והדין האישי חל על מזונות אלה.

סעיף 3(ב) לחוק הנ"ל קובע כי במקרים בהם לא חל על אדם דין אישי, או שהדין האישי איננו מחייב אותו לזון את הילדים הקטינים שלו או של בן זוגו, הרי שיש להחיל את הוראות חוק המזונות על המקרה. הלכה פסוקה היא כי יש לפרש את סעיף 3(ב) לחוק כסעיף אשר מטרתו לא הייתה לשנות את הדין האישי המהותי. דהיינו, גם אם חובת תשלום המזונות העקרונית הוקפאה, בוטלה או הושעתה, בשל נסיבות עובדתיות אשר סייגו את הפעלתה, אין לפנות להוראות חוק המזונות.

משמעות ההבחנה בין הסעיפים הנ"ל – 3(א) ו-3(ב) – נוגעת למעשה לקביעת היקף החיוב במזונות ושיעורו. לדוגמא, כאשר מדובר במזונות מדין צדקה, דמי המזונות יחושבו לפי הצרכים ההכרחיים של הילדים וזאת בהתחשב במצבו הכלכלי של האב ויכולתו לספק את הצרכים שלו ושל בני משפחתו. עם זאת, חיוב מזונות אזרחי מכוח סעיף 6 לחוק קובע כי היקף המזונות, מידתם ודרך סיפוקם, ייקבע (כאשר אין הסכם בין הצדדים) על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות.

מזונות לפי הדין האישי או מזונות לפי החוק?

על פי הוראות החוק, יש לבחון ראשית האם הדין העברי חייב את הגבר במקרה זה לזון את הילדה. בית המשפט בחן את הסוגיה הנ"ל וקבע כי יש לענות על שאלה זו, לכאורה, בשלילה. "דיני ישראל קובעים כי אדם איננו חייב מן הדין בתשלום מזונות הילדים של בן זוגו, באותו האופן בו הוא מחויב לזון את ילדיו הקטינים".

עם זאת, הדין העברי מכיר בחובה המוטלת על אדם לזון גם את בניו ובנותיו הבגירים, למרות שהוא אינו מחויב במזונותיהם לפי הדין. פרשנים אשר בחנו את ההלכה הנ"ל פסקו כי מכוח דיני הצדקה הכלליים, מוטל על אדם לזון קודם כל את קרובי אשתו, וזאת לפני שהוא זן רחוקים יותר ממנו (בבחינת "עניי ביתו קודמים לעניי עירו ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת").

הקטינה תקבל מזונות מהגבר

בית המשפט הדגיש כי קיים הבדל מהותי בין חובת המזונות המוטלת על אדם מבחינת קרבתו המשפחתית לזכאי מחד, וגילו ומעמדו של הזכאי מאידך. ראשית, החובה לזון ילד לפי צרכים הכרחיים הינה חובה אשר מוטלת גם על אב עני. לאחר מכן, האב חייב במזונות מדין צדקה, אך זאת על בסיס יכולותיו הכלכליות. בהמשך, במידה והוא מסוגל לעשות כן, עליו לזון גם את ילדיו הבגירים. לאחר מכן, הוא מחויב בדיני צדקה כאשר קרובי אשתו קודמים לאחרים. עם זאת, כאשר מדובר בבגירים ו/או בדיני צדקה, לא יורדים לנכסיו של החייב מבלי לשמוע עמדתו מדוע אין לעשות כן.

הדין העברי קובע אפוא כי לילדו של בן הזוג, אשר איננו ילדו של החייב, אין זכות תביעה אישית כנגד הגבר. עם זאת, ניתן לכפות על האחרון תשלום מדין צדקה. בית המשפט קבע כי בשל קביעותיו הנ"ל של הדין העברי, בסוגיות כגון דא אין להכניס לפעולה את סעיף 3(א) לחוק המזונות. לסיכום, נקבע כי חיובו של אדם לשאת במזונות בניו של בת זוגו צריך להישען על סעיף 3(ב) לחוק המזונות.

בסופו של היום, בית המשפט קבע כי הגבר ישלם לאישה מזונות בעבור בתה מנישואיה הקודמים בשיעור של 700 ₪ לחודש. ראשית, הגבר הודה בפה מלא כי הוא "טיפל בילדה כבתו ודאג – אמנם בהתנדבות לטענתו – לכל מחסורה". שנית, בית המשפט המחוזי קיבל את קביעותיו של בית משפט קמא לכך שאם הגבר לא יחוייב במזונות הילדה, הרי שאלה ירדו באופן ברור מהכנסתה של האם וייפגעו ביכולת לכלכל את הילדים המשותפים.