אכיפת הסכם גירושין שלא אושר רק בנוגע למזונות הילדים, האמנם?

תמ"ש 7082/04

הסכם גירושין לא אושר בפני בית המשפט. חרף כך, האישה הגישה תביעה לאכיפתו. בית המשפט דחה את טענותיה של האישה וקבע כי לא הוכח שהצדדים פעלו לפי ההסכם. לאמור, העדר האישור במקרה דנן "ירד לשורש מהותו של המסמך". האישה טענה כי יש לקיים את החלק בהסכם הנוגע למזונות, וזאת משום שהיה מדובר ב"תניות לא ממוניות" אשר נבעו מהדין האישי (תניות שאינן כלולות בחוק יחסי ממון).

• האישה הפרה סעיף בחוזה הגירושין - האם הגבר יכול להפר אותו בתגובה?
• דוגמא לפירוש הסכם ממון בתביעת גירושין
• פרשנות הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין

השאלה אשר עמדה במרכזו של הדיון בבית המשפט הייתה – האם היה מקום להבחין בין תניות לא ממוניות (כגון מזונות) לבין תניות ממוניות (כגון חלוקת רכוש)? הבסיס למחלוקת נבע מכך שלמרות שחוק יחסי ממון דורש אישור הסכמי ממון על ידי בית המשפט, הרי שהחוק עוסק רק בתניות ממוניות. דהיינו, תניות אחרות, כגון מזונות מכוח עקרונות הדין הדתי החל על הצדדים, אשר אינן ממנויות על פי הסיווג המתחייב בהתאם לחוק, אינן בגדר "הסכם ממון". במילים אחרות, האישה טענה כי "לא קיימת כל חובה להביא הסכם מזונות לפי הדין האישי לאישורו של בית המשפט".

סעיף 2(ב) לחוק המזונות קובע כי הוראות החוק הנ"ל לא יחולו על מי אשר משתייך ל"עדה דתית מוכרת". אי לכך, טענה האישה, "אין להחיל את הוראות החוק הנ"ל את הוראות סעיף 12 לחוק המזונות הדורש אישור בית משפט להסכם בדבר מזונות קטין". בית המשפט קבע כי דין טענות אלה להידחות.

"הסכם הגירושין הוא מקשה אחת"

השופט ציין כי מדובר בהסכם גירושין אשר הכיל בתוכו הוראות כלליות בנוגע לכלל הסוגיות בין הצדדים (רכוש, מזונות, משמורת, גירושין וכדומה). אי לכך, נקבע כי אין לנתק בין התניות השונות ולראות בהסכם כ"מקשה אחת אשר הייתה צריכה לקבל את אישורה של הערכאה המשפטית המתאימה".

"לא יהיה זה נכון וצודק לאכוף חלק מהסכם הגירושין, ככל שהוא מתייחס לחיובים הלא ממונים. הסכם כגון דא הינו הסכם אשר ההתחייבויות בו שלובות ולא ניתן לנתק ביניהן - לקיים האחת ולדחות האחרת", נכתב בפסק הדין. בית המשפט הפנה בדבריו לפסיקה אשר ניתנה בעניין דומה בע"א 105/83 מנשה נ' מנשה.

בעניין מנשה, בית המשפט העליון קבע כי למרות שהסכם גירושין היה לכאורה מחולק לפרקים (פרק לבעיות גירושין, פרק לסוגיית החזקת הילדים, פרק לבעיות הרכוש, ופרק לקביעת מזונות אישה וילדים), הרי שכל פרק היה קשור ושלוב בפרקים האחרים. ההתחייבויות בהסכם הוגדרו על ידי בית המשפט העליון, בפרשת מנשה, כ"התחייבויות בלתי נפרדות".

דהיינו, גם במקרה זה בית המשפט קבע כי לא היה ניתן לבודד התחייבות ספציפית מצד הגבר אל מול התחייבות ספציפית מצד האישה. לסיכום, נקבע כי הסכם הגירושין בין הצדדים במקרה דנן היה נעדר תוקף על כל חלקיו ולא התקיים בעניינו החריג אשר אפשר את אכיפתו חרף העדר אישור הערכאה השיפוטית.