ב"ל 82-08
סעיף 2 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972 קובע כי תושב ישראל אשר הינו זוכה במזונות זכאי לבקש תשלום חודשי מהמוסד לביטוח לאומי ובלבד שהחייב במזונות היה ביום מתן פסק הדין תושב ישראל או לפחות במשך שנתיים מתוך ארבע השנים שקדמו ליום מתן פסק הדין.
סעיף 1 לחוק זה קובע כי זוכה לעניין החוק הוא כל אדם אשר פסק דין למזונות ניתן לזכותו והוא איננו מתגורר עם החייב (לרבות הורה אשר איננו גר עם החייב ופסק הדין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין הנמצא בהחזקתו). תכליתו של ההסדר הנ"ל הינה לאפשר לכל אישה אשר סובלת מהפרת פסק דין מזונות, לקבל מזונות מביטוח לאומי. מדובר אפוא בהסדר אשר מאפשר לאישה דרך חלופית במקום פנייה להוצאה לפועל.
קראו עוד בתחום:
- מזונות מהביטוח הלאומי לאישה שאינה מסוגלת לעבוד
- בעל שניסה להסתיר הכנסות בתביעת מזונות ילדים נחשף באמצעות פייסבוק
- מזונות קטינים בתור רכוש של הקטינים
- אכיפת הסכם גירושין שלא אושר רק בנוגע למזונות הילדים, האמנם?
השופט צור, התייחס להסדר הנ"ל בפסיקתו בעב"ל 23/03 המוסד לביטוח לאומי – חנה סויסה. "מטרתו של הסדר המזונות אשר קבוע בחוק המזונות הינה לאפשר לכל אישה אשר בעלה מפר את התחייבות לשלם מזונות המעוגנת בפסק דין, לפנות למוסד לביטוח לאומי במסגרת בקשה לתשלום חודשי במקום לנקוט הליכי הוצאה לפועל". יצוין כי תכליתו של ההסדר הנ"ל הופיעה באופן זהה גם בדברי הצעת החוק.
עם זאת, לא בכל מקרה תהיה האישה זכאית למזונות מהמוסד לביטוח לאומי. פעמים רבות, הביטוח הלאומי בוחן את התביעה ומחליט לדחותה. טענה אשר יכולה להיות בסיס לדחיית תביעה כאמור היא – החייב מקיים את פסק דין המזונות כנדרש. דוגמא לעניין זה ניתן לראות במקרה הבא.
האישה טענה – "החייב לא משלם מזונות" | החייב טען – "אני משלם גם משלם"
מדובר באישה מוסלמית, אשר תביעה שהגישה לביטוח לאומי לתשלום חודשי של דמי מזונות נדחתה. המוסד לביטוח לאומי קבע כי האישה לא הייתה זכאית לתשלום החודשי וזאת משום שבעלה מילא את פסק הדין אשר ניתן כנגדו בסוגיית המזונות.
פסק הדין במקרה זה קבע כי האב ישלם לאישה מזונות חודשיים בסך 2,400 שקלים, עבור ששת ילדיה, לשם רכישת מזון ולבוש בלבד. כמו כן, הוסכם כי התובעת תבצע את כל הרכישות מכלבו בבעלותו של אבי הנתבע (כאשר דברים אשר לא יהיו בנמצא בכלבו יסופקו על ידי האב).
התובעת טענה כי החייב לא שילם תשלומים שונים כגון חשמל, הוצאות לבית הספר, ארנונה, גז, מים וכדומה. עם זאת, בית הדין לעבודה קבע כי מדובר בסוגיות לא רלבנטיות וזאת משום שפסק הדין נגע רק למזונות בגין רכוש ומזון, הא ותו לא. השאלה שנשאלה הייתה אפוא – האם האב קיים את פסק הדין, אם לאו.
האב העיד כי הוא עושה קניות עבור האישה והילדים מדי שבוע ואף מספק להם בשר מתוך עסקו כעצמאי (עובד כשוחט) כמו כן, הנתבע הוסיף כי הוא מעניק לילדים כספים נוספים בעבור טיולים והוצאות טלפונים סלולאריים. יתרה מכך, האב הדגיש כי אחיו עומדים לרשותה של התובעת כל הזמן, והיא תמיד יכולה לבקש מהם סיוע ועזרה. בנוגע לתשלומי החשמל והמים – הוכח כי אביו של החייב הוא זה אשר נושא בעלויות אלה.
יש לציין כי גם עדויותיהם של התובעת ואחיה תמכו בגרסאותיו של הגבר. הוכח אפוא כי התובעת מקבלת באופן קבוע עזרה כלכלית ממשפחות של האב, וזאת בהתאם להתחייבות האחרון במסגרת פסק הדין למזונות. לסיכום, בית הדין לעבודה דחה את התביעה למזונות מהביטוח הלאומי. "שוכנענו כי הבעל, בין בעצמו ובין באמצעות משפחתו, מילא אחר הוראות פסק הדין למזונות וסיפק לתובעת ולילדיו מזון ולבוש", נכתב בפסק הדין, "יתרה מכך, הוכח כי הבעל סיפק ותמך כספית בצורכי התובעת וילדיו הרבה מעבר למה שחויב בפסק הדין למזונות".
